מתנצל על האיחור!

נובמבר 12, 2010 - Leave a Response

חרא. חרא עם צימוקים.
ממוטט על רצפת המרפאה הכי טובה שמצאנו בדאר-אס-סלאאם, טנזניה, בוער מחום וכאבים, תופס את הבטן ומחכה לפגישה עם הרופאה.
אני מנסה לשחזר מה לעזאזל קרה פה.רק לפני 4 ימים שכבתי על החול בזנזיבר והחיים עוד היו טובים. מה קרה?
בעצם, צריך להתחיל מרחוק. עזבתי אתכם בנמיביה.נמיביה? עברתי 7 מדינות מאז.אין לי הסברים לעיכוב. רק שהאינטרנט היה איטי ונדיר, לא היה עברית, ולרוב – פשוט לא רציתי.
אבל עכשיו, מחפש את בריאותי האבודה על מיטה במלון בדאר-אס-סלאאם, אני מוצא את הזמן לתרגם ולשכתב, וסוף-סוף להעלות.אנסה לקצר את תולדות הטיול, במיוחד ההיסטוריה הרחוקה, אבל את זה באתם לשמוע בעצם,
אז,

אז בוצוואנה הייתה טובה וקצרה. טרמפ של 8 שעות בגג של משאית של מובילי רכבים זימבבואים חביבים סידר אותנו עד לעיר היעד שלנו. נזקקנו להגיע לעפר הסמוך – שם כל הבאקפאקרים. רק מה – הגענו ב- 2:00 לפנות בוקר, אפילו המוניות ישנות. עוד לא הספקנו לתהות על קנקנו – כבר הופיעה לה ניידת משטרה, שלושה שוטרים ששאלו, אז הסברנו. הם דיברו ביניהם ואמרו לנו לקפוץ מאחורה. לא ידענו אם אנחנו רוצים או לא, אבל לא מתווכחים עם אנשים שמחזיקים אקדח, אז אני ועובד קפצנו מאחור (איפה שבד"כ הפושעים) ונסענו. בדרך החלטתי להפסיק לספור את הפעמים בהם נסעתי באפריקה בניידת. אחרי 10 דקות של טילטולים, הניידת נעצרה והדלת נפתחה. לא ידענו אם פה יורים וקוברים אותנו, או פשוט לוקחים את השוחד, אבל הסתבר שהגענו בדיוק לאן שתכננו – שומר הלילה הוא בן דוד של אחד השוטרים. הבאקפאקר החביב ישב בספוט מדהים על שפת הדלתא של האוקאוונגו. יום סידורים אחד, ואירגנו לעצמנו את טיול המוקורו בביצות של הדלתא. את שלושת הימים הבאים העברנו בטבע. מוקורו – זה למעשה קאנו מגולף מעץ, עייף וחבוט, שהמפעיל שלו, ה- POLER, הוא אדם חזק עם מקל ארוך וגמיש, שטובל המקל במים עד לקרקעית ומשיט קדימה את הקאנו בתוך הביצות. למדריך קראו מורוצ'י, והוא היה שקט, חביב וחיובי. שלושה ימים טובים מאוד עברו עליי בכלום הזה. מורוצ'י, עובד ואני, שטים באיטיות לאורך זרם וביצות הדלתא, עוצרים מדי פעם באיזו יבשה, מחפשים חיות (ומוצאים – כל הסוגים, פראיות לחלוטין – זו לא שמורה סגורה), מטיילים, אח"כ חוזרים לאי עליו הקמנו את האוהלים, מבשלים על מדורה אוכל בסיסי שהבאנו ומנמנמים באוהלים (מקווים שעדר הפילים שפתאום הגיע לאכול עלים מהעץ שמעלינו לא יחליט לעשות עוד 5-6 צעדים). אחר הצהרים אני ועובד לוקחים את המוקורו בעצמנו לסיבוב דאווין, מגיעים לאיזו בריכה טבעית וקופצים. המים – ביצה, אז מגעילים, אך ההרגשה מרעננת. ביום השני הבחנו בהיפופוטמים פראיים מתקררים בבריכה טבעית. אבל בעיקר השקט. בלי אנשים, בלי כאבי ראש. בלי טכנולוגיה. פשוט שקט ויופי. הרגשנו כאילו אותו דבר שקשה להסביר ושאפנו להשיג – לפתע הוגשם. והיה טוב.

Sailing the Mokoro through the swamps

The Beautiiful Okavango Delta

אחרי המוקורו, עובד לא היה בקטע של לבזבז זמן ואני לא התנגדתי ולא רציתי לבזבז את עובד, כך שבקיצור – עפנו מבוצוואנה. אני אעשה איתכם דיל – כדי לחסוך באנשים שנרדמים מול המסך, אני אקח את כל הקטעים המשעממים מאוד בפוסט הארוך הזה, ובמקומם ארשום "דיגידין דיגידאן". אוקיי? זה יהיה פחות פרוזאי אך יותר יעיל. אז דיגידין דיגידאן הגענו לגבול, דיגידין דיגידאן בבוקר עברנו. את הגבול עוברים במעבורת (הוא עובר על נהר הזמבזי), שמשום מה לא נדרשנו לשלם עליה (וכל השאר כן, יחסי זמביה-ישראל?). כסף הוחלף, מונית הולאמה, ואנחנו בדרך. הכניסה לזמביה הייתה חוויה בפני עצמה. נהג המונית הקשיב בעוצמה לתחנת רדיו נוצרית משיחית (אירוע שגרתי באפריקה רבתי), כשלפתע מנגינה מוכרת פילחה את ריפודי הפלסטיק: הלחן של "ירושלים של זהב". אני ועובד הבטנו אחד בשני בהפתעה ולא הצלחנו להבין איך הגברת נעמי שמר ז"ל עשתה את דרכה לאפריקה.. בעוד בשיר מסתחרר במונית ראינו כבר את השינוי ברקע. עצי מנגו ואבוקדר מדחסים אל צידי הדרכים, יותר ויותר ירוק ממלא את העיניים. באותו זמןם עוד לא ידעתי שאלו יהיה מראות שגרתיים לחלוטין באפריקה. המונית חנתה בליווינגסטון.

הקמנו אוהל בבאקפאקר יפהפה, עטור עצי מנגו, שניתן להשוותו לליווינגסטון כולה:עמוס, מלא תיירים ומסיבתי. בזמביה המטבע האמיתי הוא הדולר. לראשונה ראיתי מדינה שאינה ארה"ב, בה דולרים מסתובבים חופשי ברחובות.
יצאנו לראות את מפלי ויקטוריה המפורסמים.המראה היה מרהיב.אני חושב שזה הפלא הטבעי הכי מרשים שראיתי בחיי.המפלים כה עצמתיים, שמים אשר נופלים מטה פוגעים בקרקעית הסלעית ומותזים חזרה למעלה, רק כדי לנחות כגשם כבד על כל המבקרים.היינו ספוגים לחלוטין. זה היה נהדר.
אחרי המבט הסטנדרטי, חברנו לאחד המדריכים המקומיים, שתמורת כמה דולרים נוספים לקח אותנו לטיול ללוע המפלים, בצד השני, שם קפצנו לתוך בריכה על קצות המפל ונתלינו מהמעקה הטבעי שלו, מציצים מטווח אפסי על היופי הזה.

Jumping into the pool on the fall's ledge

The Mighty Victoria Falls

בעוד אנחנו שבים מהטיול, הבחנו בקופץ בנג'י זועק בעוד הוא מזנק מגשר מפלי ויקטוריה.עובד ציין בפני שפטפטתי לא מעט על האפשרות לקפוץ בחודשים האחרונים, וכך, ללא הכנה מנטלית ראויה, הלכנו לשם ונרשמתי. מדובר בבנג'י השלישי בגובהו בעולם – 112 מטרים, ומיד כשהגעתי נפל להם החשמל. רמז מטרים מצוין.
למה צריך חשמל? שאל ההדיוט. הרי לקפוץ אל מותך זה נטול טכנלוגיות. מקסימום חבל גמיש.ובכן, זה לא בשבילך, זה בשביל הבחור שיורד להביא אותך אחרי שסיימת להימתח מעל התהום.כמעט וויתרנו, כבר הסדרתי את הדופק ואמרתי שאבוא כנראה מחר ואז – חזר החשמל.עליתי על הגשר ולבשתי את הריתמה.ידעתי שהקופץ שולט אך ורק בשלושה אלמנטים:
1. הבעת הפנים. הרי יצלמו אותך (בשביל מה לעזאזל עושים את זה?) ואתה לא רוצה להיראות יותר מדי אדיוט.2. זעקת הקרב. עדיף לבוא מוכן עם צעקה מהבית ולא לתת לתת-מודע שלך להוכיח איזו ילדה מפוחדת הוא.3. איכות הקפיצה. או שההוא ידחוף אותך, או שתפרוש כנפיך כמו נשר. כך או כך אתה מגיע למטה.
אז תפסתי את עצמי בידיים (הרגליים היו קשורות), חייכתי חיוך רחב וזעקתי "קוואבנגה" בעוד אני מנתר גבוה ורחוק, לפני שצללתי כמו משקולת למטה.
החוויה הייתה מדהימה. אני אפילו לא יכול לומר שהיה מפחיד. היה כל כך הרבה יותר מזה.אדרנלין טהור. לא יכולתי להפסיק לחייך כשהבחור ירד להביא אותי.

Bunjee!

Oh no!

מאוחר יותר, בדרך חזרה מהבאקפאקר לשוק, ניסה מציק-רחוב סטנדרטי כלשהוא למכור לי שרשרת כלשהיא, עם הסמל של ניאמי-ניאמי (הדרקון הפטרון של השבטים הזימבבואים ליד מפלי ויקטוריה).כהרגלי, סירבתי בנימוס, אך הוא לא עזב אותי, ליווה אותי כל הדרך לחנות ובחזרה, וכשיצאתי שוב עם עובד, חזר להטריד. על ההתמדה, נתתי לו 2 שקלים בעבור השרשרת.אחרי החילופין הוא הסביר לי שמדובר בקמע למזל טוב. לאחר ההתפתחויות שהתרגשו עליי, החלטתי אני שמדובר בקמע למזל רע ביותר, שהסיבה היחידה לענוד אותו היא שהסרתו תשחרר מזל אף חמור וגרוע מכך. אחר-כך, כשהוא נפל מעצמו בפרטוריה, החלטתי שמדובר בגורל, ושום רע לא יפקוד אותי, ומעולם לא ענדתי אותו בשנית (אך שמרתי אותו בתוך התיק).
בלילה ההוא חגגנו. קצב הלב המהיר בבנג'י, היום הארוך במפלים ומספר יפה של משקאות עשו אותי מבושם ביותר. היום למחרת עובד יצא לראפטינג בזמבזי (אני ידעתי שאגיע לנילוס הלבן באוגנדה, והמחיר בזמביה היה לא סביר) ואני נשארתי בבאקפאקר, משתעשע עם חמרמורת קשה.נשארנו לילה נוסף, הלכנו למועדון מקומי עם כמה חברים חדשים, חזרתי מוקדם, ובזמן שהתקלחתי נגנב האייפון מהאוהל הנעול.
זה היה יותר מדי לאבד ביבשת אחת. בשלב זה כל מה שהיה לי להוציא זוג מכנסיים וזוג תחתונים כבר נלקח ממני.
עברו כמה ימים טובים עד שחלף הדיכאון.עזבנו את זמביה למחרת לכיוון זימבבואה. חצינו את הגשר ועלינו על רכבת חבוטה וישנה, חלודה ועייפה, חורקת ואיטית, האיטית ביותר שנסעתי בה בחיי. 14 שעות היא נסעה, משתקשקת באיטיות.לקחנו קבינה לעצמנו. הרכבת עצרה פעמים רבות, לא בתחנות, אלא באמצע שלל שומקומים, וכפריים היו רצים ומטפסים עליה – כנראה אין להם דרך להגיע לתחנות והרכבת רוצה את הביזנס שלהם.בכל פעם שהרכבת מאיטה עד עוצרת, האורות בקבינה, כנראה מופעלי דינמו מבוכנות הגלגלים, נכבים, ואנו שרויים בעלטה.וכך, האור נכבה-נדלק לו, עד ההגעה לתחנה האחרונה – בולאווייו. לא שהיה לנו מה לחפש שם.בילינו שם כמה שעות ולקחנו אוטובוס (מעולה, אך נוצרי ביותר – כל הדרך טלוויזיות בפול ווליום מראות מופע גוספל נוצרי בלופ – לי נמחק המוח) ל-הרארה, בירת זימבבוואה.למרות המצב הקשה בו נמצאת זימבבואה, הרארה, כך התרשמתי בזמן הקצר, עיר נחמדה ושקטה, שתושביה (לפחות אלה בגילאי 20-30 שגדלו בשנות השפע) מנומסים ומחונכים.לא ביליתי זמן רב בזים – אך אהבתי את האווירה. זימבבואה הייתה אמורה להיות שערנו למוזמביק.
בשלב זה הודעתי לעובד שאני משנה אזימוט לכיוון דרום אפריקה.ההחלטה נפלה עליי במהירות ובהפתעה, אבל לעובד נשארו רק שבועיים, הוא לא היה זקוק לפרצוף-תחת שלי ואני הייתי זקוק לזריקת-עידוד ולמקום מערבי בו אוכל להשיג אייפון חדש, גזייה חדשה, מגבת טיולים חדשה וכמובן לסדר את הראש ושוב להיות שמח.
בתחנת האוטובוס בהרארה נפרדו דרכינו, אחרי כמעט 4 חודשים יחדיו.בשבועיים הבאים עובד ירד לאיטו בחוף המוזמביקי ואני חזרתי לפרטוריה, כפי שלא חשבתי שאי פעם אעשה, לסדר את הראש אחרי התקרית האחרונה ולהשיג את הדברים.
לא תמיד היינו באותו ראש, ואנחנו אנשים שונים ביותר, אך כפי שהבנתי במהרה, לא קל למצוא שותפים מגניבים לטיול, במיוחד לא כאלה שמכירים את השפה הסודית, מכירים אותך והם חברים שלך מהבית.
אז- תודה לך עובד, שהיית חבר טוב ושותף כיפי, חסרת בהמשך הטיול.
פרטוריה הייתה בזבוז נהדר של הזמן, והכרח בשבילי, הייתי זקוק לתרופה לנשמה.אני לא יכול להסביר איך נתקעתי שם שבועיים.לא קניתי אייפון, לא השגתי מגבת טיולים ולא גזייה, והדבר היחיד שהצלחתי הוא להתעודד.אה, ופלאפון-נגן של נוקיה, שהתאים לכל צרכיי הטכנולוגיים.
התאהבתי בבאקפאקר שלי, ה- 1322 הבינלאומי – והם התאהבו בי.חברתי לקבוצה של מטיילים ומתנדבים ששהו במקומם, כולם בצורה תמוהה סקנדינביים.טיילנו מסביב לפרטוריה, בילינו כל ערב, ראינו כמה סרטים, הלכנו למכוניות-מתנגשות בקניון, בישלנו כמה ארוחות – התרופה המושלמת לג'וג'ו הרע שלי.
גם סיפור הזוועה האחרון לתקופה התרחש בפרטוריה:
הלכתי חזרה מהעיר לקראת ערב, ביום בו לפתע הבנתי שלא השגתי כלום ממה שבאתי בשבילו, והייתי במזג-רע מחמת כמה דברים אחרים, כשלפתע הבחנתי שמישהו הולך אחרי. זמן ארוך ומחשיד. כמעט 5 קילומטרים שהוא הולך אחרי והשכונה הפרברית הלבנה הזו, גזענות בצד, היא ללא-ספק לא שכונתו.
אז נשארתי אופטימי ורגוע, אבל כשנכנסנו לאזור יותר שקט התכופפתי כאילו לקשור שרוכים והרמתי שתיים אבנים גדולות – ליתר ביטחון, אופטימי – אך זהיר.ברגע שהשמיים הקדירו והרחוב התרוקן לחלוטין מאנשים הבנתי שחששותי היו במקומם.שמעתי אותו פוצח בספרינט לכיווני, כנראה להפיל אותי, הסתובבתי בזריזות וזרקתי אבן אחת הכי חזק שיכלתי לכיוון הביצים שלו. פגיעה ישירה.הוא לא ציפה לזה בכלל, נפל לריצפה ותפס את מפשעתו, מנסה לנשום.אחרי שלל החוויות הקשות באפריקה הייתי עצבני.במקום לטוס משם, הרמתי את האבן השנייה מעל ראשו ואמרתי לו במבטא הכי ישראלי שמצאתי שהוא יכול לעוף מפה או שאני אשתמש בשנייה לרסק לו את הראש.הוא קם והלך.
הייתי כה נסער כשנכנסתי ל- 1322, עד שלא הבחנתי שהאבן עדיין בידי. כולם הביטו בי, אבן גדולה ביד, חיוור לגמרי, וחיכו להסבר.אחרי כן – לפחות לתקופה ארוכה – המזל השתנה.
בפרטוריה, כאמור, יצאנו לראות סרטים, שם פגשתי מקומיים אפריקאנרים נחמדים, ויצא שבילינו ערב אחד מאוד טוב ב- HATFIELD SQUARE. ה-SQUARE, אותו אזור בילויים שסיפק לי בהזדמנות אחרת את קרב האגרופים היחיד באפריקה (או אם תרצו – הנוקאאוט) – היה טוב אלי הפעם. רק משקאות וחברים.
השגתי ויזה וכרטיס למוזמביק, חיכיתי שהמהומות שם יפסקו, דיגידין דיגידין דיגידאן -
נחתתי בהוסטל במאפוטו בערב ראש השנה.אני חשבתי שיהיה זה ערב חג על טהרת השעועית והאורז, אך הנה – מבטא מוכר.חיכיתי עד שסיימתי להקים את האוהל לפני שהצגתי את עצמי (הם היו בתדהמה שאני ישראלי – הראשונים מבין הרבה מאוד ישראלים שלא זיהו אותי כאחד משלהם). הם היו זוג מעט מסורתי והזמינו אותי לארוחת ערב ראש השנה קום-איל-פו.מעולם לא עשיתי סדר ראש השנה, גם לא בצבא. הייתה חוויה סבירה ובפעם האחרונה בטיול, ואני מקווה גם בחיים בכלל, הצנעתי את האתאיזם הבולט שלי (אם כי כשנשאלתי בעוקצנות לפשר חילוניותי הודעתי ש"אני מאוד מאושר שהאלוהים האכזר, הסקסיסט והנתעב שמתואר בתנ"ך לא קיים").ביום למחרת עליתי על האוטובוס ל-פראיה דה טופו, עיירת החוף המתוירת ביותר במוזמביק, וכשאני אומר מתוירת ביותר אני מתכוון מקום די קטן עם לא הרבה אנשים.
טופו הייתה מעולה. נשארתי שם שבועיים, אהבתי את הים, האווירה והאנשים.צללתי הרבה. צללתי עם לוויתנים, כרישים ומנטה ריי, שחיתי לצד כריש הלוויתן המדהים ושנירקלתי עם דולפינים. שכבתי על החוף ושתיתי, אכלתי סמבוסק, קוקוסים ועוף עם אורז, ניגנתי בגיטרה וישנתי, ביליתי עם אנשים מצוינים.
על החוף, המון ילדים עושים קדימה-אחורה עם שקיות של לחמניות, סמבוסק, קוקוסים, צמידים ובעיקר אגוזי קשיו חריפים. הם דוחפים את מרכולתם לאוכלוסיית התיירים, לעתים באגרסיביות, אך רובם ילדים חמודים והיה כיף לשחק ולדבר איתם.בכדי להוציא את שמם למרחק, וכדי לעזור לתיירים לזכור אותם, הם בחרו לעצמם שמות אמריקאיים מגניבים עתירי-סלנג כגון MR. DELICIOUS, 2.1 (טו-פוינט-וואן, שאלתי אותו אם גם אני יכול לקבל שם דומה והוא אמר שאני יכול להיות 1.7 ) ג'וני טומאטו ואחיו הגדול גראנדה טומאטו, וכך הלאה…שאלתי את ג'וני טומאטו לשמו האמיתי. הוא אמר פרנסיסקו. אמרתי "פרנסיסקו?! שיט, בנאדם, הייתי יותר משמח לשם כזה מגניב".
בטופו עשיתי הרבה חברים חדשים (נתקלתי גם בתום-דורי-יוני, אבל להם סיפור משלהם), אך הקשר המשמעותי ביותר היה עם חבורה של מתנדבי PEACE CORE אמריקאיים מבוצוואנה, שחפשו להם במוזמביק. חבורה טובה.הם היו אנשים טובים ושמחים, שיכורים חצי מהזמן (צריך לפצות איכשהוא על שנתיים בשממה הבוצואנית, לבדך, בכפר עלוב).

המשכתי איתם ליעד הבא, ווילאנקולו, עיירת חוף שקטה ויפהפיה, שם הגאות הנמוכה יוצאת כה רחוק, עד שניתן ללכת ברגל קילומטרים לתוך הים ולכיוון האיים. אז הלכנו.

The Low tide in villacullos

תום דורי ויוני מצאו את עצמם שם בערב השני ויוני אפילו הצטרף אלינו להפלגה על דאהו (מפרשית עץ  אפריקאית) אל אחד האיים של הארכיפלגו באזארוטו. שנירקלנו ואכלנו מאכלי ים מדהימים, ונפשנו במלוא המובן.

Our Dhow Being Towed

בדרך לשם, כשעוד לא התגברה הרוח, המנוע הזעיר של הדאהו כשל, ולאחר שהסקיפר הרים ידיים, וגם אנחנו, הישראלים החוכמולוגים לא הצלחנו לתקן (אך הפטרתי בידענות מעושה – "הלכה המשאבת מים"), החבר'ה ניסו להשיט את הסירה בעזרת מקל (לא הלך), ואז הוא ועמיתו ירדו למים וניסו לדחוף (רדוד מספיק, אך רחוק מדי מהאי), ולבסוף דאהו אחרת שעברה בסביבה קשרה אלינו חבל וגררה אותנו אל האי.
עזבנו את ווילנקולו מקץ שלושה לילות. אמריקאיים חזרו לחיים המחורבנים בבוצוואנה ואני ובחור אחר, אלפרד, לקחנו טרמפ חינם במעלה החוף. אהבתי את הזמן עם החבורה הזאת, ולשוב ולנוע לבדך – אף פעם לא קל.
יושב בארגז של הטנדר, בטרמפ, רוח בשיער, תהיתי על הצעד הבא שלי.שני טרמפיסטים נוספים קפצו מאחורה, מאוד חביבים ומאוד מעופפים, כנראה מחשיש. הם נראו אחים והתברר שבאמת כך הדבר.המבוגר לחץ את ידי, וכך הבחנתי שעל זרועו מקועקע בדפוס עברי המשפט: "לאן אתה הולך?". כמה מתאים. כמו שלט שמכוון היישר אלי.
בשבילו – זה מוטו. הלך-רוח בהשראת שפה זרה.בשבילי זו הייתה הקריאה לקפוץ החוצה מהטרמפ הזה ולוותר על עשרת הימים שהתעוונתי לתפור בהם את האי-מוזמביק (משימה לאצנים – נותרו רק 10 ימים בוויזה) ולעשות את דרכי למלאווי.
ביליתי לילה בעיר-חור ולקחתי אוטובוס של 4 בבוקר לעיר הצפונית – טטה.זה היה האוטובוס הכי נורא שלקחתי באפריקה.ב-4 המושבים האחוריים נדחסנו 10 (!) אנשים, חמישה מבוגרים ועלינו חמישה ילדים. שתי נשים שהניקו היו משני צידי, כילדיהם המעו יותר בוגרים ישנים על הרגליים שלי בהתאמה כל הדרך.אין לי חוש ריח (וטוב שכך היה), אבל אני מרגיש, וזה הרגיש כאילו אחד התינוקות השתין על אימו במהלך הנסיעה (חיתולים, כמובן, מחוץ לחוק) וקצת מהרטיבות המופלאה הזאת עברה אליי.
THIS IS AFRICA. יום אחד אתה לוגם מקוקוס טרי על החוף, ובבא ילדים משתינים עליך מטווח-אפס באוטובוס של עשר שעות.אני זוכר שאמרתי פעם ליוני שבמוזמביק קוראים לאוטובוס "צ'אפה", כי רגע אחד אתה נרגע, נהנה, ובשניה שאתה רוצה לעבור לאנשהוא, אתה מקבל צ'אפה! לפנים.
תחבורה באפריקה:
אם יש 2 מושבים – 4 ייכנסו שם.אם יש 4 מושבים – 9 ייכנסו.אם הוא לא מלא (9 אנשים בכל 4 מושבים) – הוא לא עוזב את התחנה.אם אתה חושב שאין שום דרך להכניס אפילו אסימון קטן נוסף פנימה – יש מקום לעוד שניים.אם אין חיות משק על המיניבאס – ראה עצמך בר-מזל.אם זה בן 50, מוכה, מסריח ועושה קולות של קרנף כשהוא בתנועה – זה האוטובוס היחיד שנוסע בכיוון שלך.אם אישה מבוגרת עושה צרכיה במעבר – אין מה להתרגש.אם משקרים לך בקביעות ועקשנות לגבי המחיר – זה נורמלי.אם כולם בוהים הך ללא נימוס וללא הפסקה כי אתה הלבו היחיד בהסעת התרנגולים הזאת – הגיוני, זה חשוד למדי.
ואם שרדת את כל זה ועוד לא מתחשק לך לתפוס את הטיסה הראשונה הביתה – ברכות, אתה יכול ליהנות מהדברים הטובים.
אנשים עם מכוניות באפריקה:
אנחנו רואים את הג'יפים הנוצצים שלהם. מביטים בהם בעוד הם משייטים ללא מאמץ דרך הרחובות הבלתי-סלולים, בעוד אנו נלחמים בתיקי-הענק שלנו והאוטובוסים הנוראים, מזיעים גשמים על הריצפה, יורקים בכיוונם הכללי ואומרים אחד לשני: "החבר'ה האלה לא באמת חווים את אפריקה, הם בבועות הפח הקטנות שלהם, מוגנים ובלתי-נגישים".אנחנו מדברים איתם, בעוד הם מציינים בפנינו שג'יפ ענק הוא הדרך היחידה לטייל באפריקה (איזו תשובה ישראלית! "ברור, כיוון שזו הדרך בה אני בחרתי, זו הדרך לא רק הטובה ביותר, אלא כם היחידה לעשות משהו!" – למה לעזאזל לא יכולות להיות כמה דרכים טובות להגיע לאותו סוף שמח?).
אך מעל הכל – אנחנו מקנאים בהם.כי כולנו היינו רוצים קצת ממיזוג-האוויר הנהדר הזה, המושבים הנוחים והמפלט מההמון, המוכרים, הנהגים והנשים הזקנות שמשתינות בציבור.
אבל אנחנו מקנאים בשקט.

אז, אחרי עוד תחבורת -זוועה, מצאתי את עצמי במלוואי, בעיר בלאנטייר.כשנכנסתי לבאקפאקר העולם שוב הצטמק לסיכה.דורי תום ויוני היו שם, וכמוני, חשבו על לנסוע לטפס על הר המולאנג'י. החלטתי להפסיק להתעלם מהסימנים והצטרפתי אליהם בשמחה.למחרת דיגידין דיגידן הגענו למולאנג'י, שם אירגנו מדריך ופורטרים.זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי איזהשהוא מסלול בלי כל הציוד על הגב וזה-היה- נהדר!יכלנו לסחוב הכל בעצמנו במעלה ההר התלול הזה – אך לא היה שום כיף מעורב בכך.
באותו לילה ישנו למרגלות ההר, בכפר, אכלנו במסעדה מקומית וקנינו כמה חטיפים מקומיים, שיהיה לטיפוס. מלוואי רבתי ירוקה ויפה, צבועה בהרבה יערות עבותים ושיחי-תה ירוקים בהירים, שהחקלאות המקומית מפתחת. התחלנו בטיפוס ביום הבא.שכירת הצוות הייתה זולה ופשוטה, והם היו ידידותיים וקלילים, כמו רוב המלאווים.דבר נוסף לגבי הפורטרים – הם חזקים. אני מתכוון, חזקים בצורה שמביכה אנשים לבנים.אחד מהם – הצעיר, בקושי בן 16, סחב תיק עצום על גבו, שמר על הקצב שלנו בטיפוס האנכי הזה ולא צייץ אפילו פעם אחת. קראו לו רפאל, ואנחנו קראנו לו הצב נינג'ה.כמו שאני רואה את זה, יכלנו בקלות לייבא אחד כזה לארץ ולשחרר פלוגה שלמה של גולני הביתה.
טיפסנו כמו ילדים בטיול שנתי. על גבינו רק מים ומצלמות.ישנו בביקתות כל הדרך, בישלנו אוכל על האח, קפצנו למפלים ובריכות קפואות ונהנינו מכל רגע.ביום השני הגענו לפיסגה. הראות הייתה מטושטשת, אבל ההרגשה הטובה של כיבוש הפיסגה (מעל 3,000), עדיין הייתה שם.כשאני חושב על זה – מעולם לא טיפסתי ברגל כה גבוה.

Mt. Mulanje and the wonderful tea bushes around it

Climbing The Mountain

Cooking on the mountain

The foggy top of the mountain

לאחר ארבעה ימים טובים של טבע, שלווה והזעת-יתר בטיפוס, ירדנו בחזרה לכפר, ארזנו וכיוונו חזרה לבלנטייר. את הטרמפ לכביש הראשי עשינו על טנדר שהוביל שני חזירים שחורים עצומים לדרכם האחרונה.ישבנו ממש לידם, אחד היה עסוק בלחרבן לשני על הפנים והשני בתגובה הזיל ריר בנדיבות על התיק שלי.כשהגענו לבלנטייר, ראינו פרסומים לפסטיבל המוזיקה "LAKE OF STARS", בדרום האגם, והחלטנו ללכת.קנינו כרטיסים וכדורים נגד בילהרציה, דיגידין דיגידן נסענו לאגם.
2 אוטובוסים נוראים אחר כך היינו ב- MONKEY BAY, עיר הנמל הדרומית ביותר באגם. קפצנו על טנדר ענק שייקח אותנו ל- CAPE MACLEAR, האחות התיירותית והטובה של מונקי ביי, כמה קילומטרים משם.

בקייפ מקליר הזמן האט.מצאתי את עצמי עצלן מכפי שאי-פעם הייתי. זה היה מצוין.היה רותח, ובל 5 דקות קפצתי לאגם – להתקרר. נשארנו שם שבוע עצל, בהמתנה לפסטיבל.המקום היה אמור להיות הומה תיירים, תוסס ובוער, אבל כמו כל סיפור באפריקה – לך תדע.היינו שם כמעט לבד. עדיין היה מצוין.בעלת הבר המקומי, דרום-אפריקאית חביבה (שנראתה כמו מכשפה מהאגדות – באמת!) הזמינה אותנו לישון אצלה בחצר בחינם. רצינו, אך העצלנות הביסה אותנו, רק המחשבה על לקפל את האוהלים ולנוע בחום הזה הייתה בלתי-נתפסת.

Beautiful Cape Maclear sunset

בכפר הייתה קיימת להקת ילדים שניגנו על כלים מאולתרים שהם בנו לעצמם (תופים מסירים, מצילות משרשרת של פקקי ברזל, גיטרה מג'ריקן, מיתר וקרש) וכללה 3 זמרים-רקדנים.כולם היו פחות מבני 9, ושיר הנושא שלהם היה צירוף של שלושת המשפטים שהם ידעו באנגלית: HELLO, HOW ARE YOU?, I'M FINE, ו- I'M ALRIGHT. הם היו הילדים הכי מגניבים שראיתי באפריקה.

The Band

בכלל, הכפר היה עמוס בילדים, בעיקר ילדים עירומים על החוף, ואזור החוף של הכפר היה תמיד עמוס בנשים מכבסות.
כמעט אף אחד לא לובש כלום – ועם זאת – כל יום היה יום כביסה, כל היום.דיגידין דיגידן נסענו לפסטיבל עם חברים אנגליים שפגשנו.
הפסטיבל היה מצוין.

היה מצוין אפילו שחליתי ביום הראשון, ובעצם כולם חלו בשלב מסוים, כנראה תוצאה של דג גרוע שאכלנו בלילה שלפני.הביצועים המוזיקליים (מערביים ואפריקאיים) היו ברובם בינוניים ומטה, להוציא את הנויזטס, להקה שיוני כבר הכיר (נפגשנו איתם אחר כך והוא אף הזמין אותם להופיע בארץ), אבל האווירה והאגם עשו את שלהם והיה כיף.
הקהל היה ברובו בריטי (זו יוזמה בריטית), וזה היה אפילו מעט מוזר, באמצע אפריקה, אבל היו גם הרבה מקומיים ומספר יפה של תרמילאים, כמונו.
ערב אחד כשעזבנו את המאהל לעבר המופעים, דורי צחק עליי ועל תום שאנחנו צעירים, מביאים סנדלים לפסטיבל, הרי ידוע שצריך ללכת יח, על החוף.לא עברה שנייה והגורל דפק בדלת ודורי דפק את רגלו החשופה על אבן ודימם קלות. לא יכלנו להפסיק לצחוק. אז הוא לקח סנדלים, ובסוף הערב הוא אף גילה שגנבו לו אותם.זה היה רע, אבל אני ותום היינו על הרצפה, לא יכלנו לנשום.

The Noisettes, Lake of Stars

אחרי הפסטיבל עצרנו לכמה ימי אפטר-פרטי בקייפ מקליר, עם מספק פליטי פסטיבל, ולבסוף נענו לעבר הבירה, לילונגווה. נסענו לשם כיוון שדורי נזקק לרופא באיזה עניין ורצינו להצטייד בכמה דברים.
בדרך לשם, באוטובוס, נשברה לי הגיטרה לשניים. ידעתי שזה יקרה, אך הייתי מתוסכל. בכל זאת.היה קשה ומתגמל לסחוב אותה על הגב כל הדרך. קניתי סופר-גלו וניסיתי לתקן אותה – אך לשווא.
אין הרבה מה לומר על לילונגווה, מלבד שזו הייתה הפעם הראשונה שנפל עליי גשם טרופי משום מקום (עכשיו כבר הפסקתי לספור), ואותו לילה בבאר של ההוסטל, בו התבקשתי על ידי בחורה והברמן להצטרף אליהם למשחק של תפזורת. הסכמתי ובידי הונח מרקר שחור.שנייה לאחר מכן הברמן הפשיל בזריזות מכנסיו ותחתוניו, הסתובב וזינק על הבאר.על הלחי השמאלית קועקעה תפזורת גדולה באנגלית.מצאתי "אהבה", "רגע" ו-"שטיח". לא רע.
בבוקר שלאחר מכן מצאנו טרמפ עד יעדנו האחרון במלוואי, נקאטה ביי.המפרץ הסלעי של נקאטה, מול המים, הוא אחד הנופים היפים ביותר מולם אי פעם הקמתי אוהל ותקעתי יתד. בילינו שם שני לילות והחלטנו לחתוך למחרת לכיוון טנזניה.כולנו הרגשנו כאילו אין כבר הרבה זמן לבזבז.
בבוקר של היציאה, כשהחבר'ה חיכו למעלה לטרמפ, אני בניתי זעם בצורת קללות שקטות כלפי התחבורה באפריקה, וריסקתי את הגיטרה השבורה לצלילי THE WHO באוזניות. מאוד משחרר.

Despite all my rage, I am still Just a rat in a cage

התחבורה לטנזניה, כרגיל, הייתה מזוויעה, ובדרך תום נהייה חולה.הוא חשב שזאת מלריה, אבל דיגידין דיגידאן במרפאה בדאר-אס-סלאאם, גילה שזה רק נגיף האמבה.אחרי שתום הרגיש יותר טוב לקחנו את המעבורת לזנזיבר.
זנזיבר יפה, הומה, ויש בה משהו אחר.אחרי יומיים בין הסמטאות העתיקות ושווקי האוכל המתאבנים נסענו לחופים הצפוניים המפורסמים.באמת חופים יפים. בערב השלישי בזנזיבר הייתי קצת מדוכא, ודורי ואני הלכנו למסיבת האלווין על החוף.השתכרנו ושמחנו, אך ביום למחרת אני ויוני נפלנו למחלה קשה. קשה מהרגיל.השארנו את תום ודורי בזנזיבר ונסענו בחזרה לדאר אס- סלאאם.

Zanzibar

The famous palm trees

In Zanzibar - still healthy

במרפאה הכי יקרה שמצאנו, אחרי שלל בדיקות, הרופאה דיווחה שגם שנינו חלינו בנגיף האמבה, ונתנה אנטיביוטיקה.

יומיים לאחר מכן, אני שוב במרפאה, איפה שנפגשנו בתחילת הפוסט.
אז,חולה. חולה בהרבה מכפי שלראשונה באתי אליהם, ניגשתי לקבלה והסברתי לאחות הנחמדה שאני מרגיש רע, יותר רע בהרבה מלפני התרופות שלכם, הכי רע שהרגשתי בחיי ועכשיו עם חום שנוגע ב-40, ושאני לא מתכוון לפכוע במקצועיות שלכם, אבל כנראה שהאבחנה הקודמת שלכם שגויה.אולי ננסה שוב.
קרסתי שם במרפאה, לא לפני שלקחו ממני שוב דם, שתן ומה לא.

לאחר הבדיקות הרופאה אמרה שנכון, זה לא אמבה, טיפלנו בך באנטיביוטיקה מאוד מחלישה שלא עזרה.היא ניסתה לבלבל אותי ולספר לי מה זה לא. אז שאלתי מה זה כן.
היא אמרה, תראה, אני לא בטוחה ב-100% (לעזאזל – אני חי בפרק של האוס), אבל נדמה לי שעקץ אותך חרק אקזוטי והעביר לך לדם סוג של קדחת טרופית.

אמרתי, נשמע מצוין. מה עושים?לוקחים עוד כדורים. 10 ימים.

אחרי שלושה ימים של טיפול, ביום ה-9 של החום הגבוה כבר כמעט וויתרתי.עמדתי לחזור למרפאה עם גרזן.

וביום ה-10 הרגשתי יותר טוב. קצת.
בינתיים דורי ויוני נסעו צפונה, תום נהיה חולה בזיהום בדם, הם לא מצליחים להוציא את הזיהום, ומחר הוא טס הביתה (!) אני אטוס לארושה, אנסה לעשות סוף-סוף ספארי בסרנגטי אחרי שבועיים בעיר המחורבנת הזאת.

זהו.
אפריקה הפילה עליי את כל מה שיש לה.מנופים מדהימים ואנשים טובים, עד שוד מזוין ומחלות קשות.אבל, אני עדיין פה.
ציפיתי לחזור שמן ונפוח לארץ, אחרי האירועים האחרונים, נדמה לי שאני שוקל פחות ממה שיצאתי, ומרגיש ריק לחלוטין.
אפשר לומר שאני מוכן לחזור. ראיתי כמעט את כל מה שהייתי צריך לראות, וחוויתי את כל מה שרציתי לחוות, וגם הרבה ממה שלא רציתי.

אז עוד חודש וקצת אני בבית.אני רק צריך לעבור באוגנדה ולחזור עם חיוך על הפנים.
אני מקווה שיהיו עוד פוסטים, אני מקווה שנהניתם וסבלתם איתי ושלא נרדמתם,

עד אז,

אסאנטה סאנא!

הדר.

Delays….

אוגוסט 23, 2010 - Leave a Response

Dear readers,

I have just recently was stolen of my Iphone in Zambia.
Therefore did not manage to upload a new post onto the blog.

since The phone was my only Hebrew approach, if I am to continue writing this blog I will have to do so in English.

I will have less internet availability without it, and I hope I will manage to tell my tales from now on.

I can shortly state I am on my way to Mozambique through Zimbabwue.

Obrigado,

Hadar.

נמיביה למתקדמים

אוגוסט 10, 2010 - תגובה אחת

שוב, ההתרחשויות ההזויות מקדימות את הכתיבה שלי ובדיוק שאני חושב שלא יהיה מה לספר – האירועים לא מפסיקים לפקוד.

בתום המסע המספק בפיש ריבר קניון שמנו פעמינו לעבר סוואקפמונד, העיר שנחשבת למוקד התיירות מספר אחד בנמיביה. עם הגעתנו לשם הבנו שמוקד או לא, העיר די מתה. כלומר, יש תיירים, אבל ניתן למצוא יותר יותר פעילות בבתי הקפה הקרובים לביתכם. למרות הכל הקמנו אוהלים באיזה מקום שהסתפק בתשלום סמלי ונשבנו לכיוון האטלנטי.
אחרי שהתרשמנו מהאוקיינוס פנינו לעיסוקים הרגילים (מדורה, בישולים, שתייה) וחיכינו ליום המחר.
קמנו מוקדם ומיניוואן אסף אותנו לעשות סאנדבורדינג בדיונות של סוואקפמונד. כשהגענו פגשנו עוד חבורות של מטיילים שהיו באותו סבב איתנו.
אחרי הסבר קצר וחלוקת הציוד (אביזרי סנואבורד שחוקים ועייפים מהחול) התחלנו לטפס על הדיונה לסיבוב הראשון.
התחלקנו לקבוצה שגלשה בעבר וקבוצה שלא. אני היחיד אצלנו שגלש בעבר, אז התחלתי בנפרד.
החוויה דומה לזו של סנואבורד, רק יותר קשה, יותר חם, והרבה יותר ללכת (אחרי כל סיבוב צריך לטפס ברגל את הדיונה).
אחרי הסיבוב הראשון ניסיתי את הרמפה שמוקמה בראש הדיונה. למרות החששות הנחיתה הייתה טובה, וקפצתי עוד מספר פעמים. בירידה האחרונה לפני סוף הגלישה ניגשתי שוב לרמפה, אך הפעם כשעליתי על הרמפה שמעתי קול ניפוץ קטן וכבר באוויר ידעתי שמשהו לא טוב קרה.
בנחיתה התממשו החששות שלי. הקרש החבוט הזה הגיע לקצה חייו כשנגעתי ברמפה ובנחית הוא פשוט נשבר לשניים. התהפכתי ונפלתי ישר על התחת. למשך עשרים שניות הייתי בטוח ששברתי את עצם הזנב או משהו, אבל אחרי שהות קצרה על החול החם הבנתי שסתם כואב לי, התרוממתי וגלשתי על הקרש השבור כמו מזחלת את שאר הדרך למטה.
ההופעה המשעשעת גררה תשואות משאר הגולשים שהיו בפסגה. כל שאר החבר׳ה שלנו לא ביישו וביצעו שלל התרסקויות מרשימות, שתועדו, כמובן.
אחרי שחיסלתי להם את הציוד (מגיע להם, היקרנים!), הם פרסו לפנינו סנדביצ׳ים ובירות . החבורה שלנו התיישבה ושתתה את כל הבירות האפשריות, וכך הושגה לה שכרות צהריים נהדרת, לעיניהם המשתאות של כל האירופאים המלוקקים שחלקו איתנו את יום הגלישה.

חזרנו לעיר, אכלנו והתקלחנו ובערב הלכנו לבאר של החברה של הגלישה וצפינו בווידיאו של היום. אחר כך יצאנו לשתות והיום המצוין הזה נגמר.

למחרת התחילו שוב הצרות.

קמנו ויצאנו לעבר הכפר אופוו, שהוא המרכז שסביבו ממוקמים הכפרים של שבט האימבה, אשר שאפנו לבקר.

התחלנו את הדרך לאורך החוף ועצרנו ליד שריד של ספינה שנסחפה לחוף לארוחת בוקר. אחר כך פנינו לכיוון המדבר ונסענו לכיוון היעד.
בדרך, באמצע המדבר בצהריים, פנצ׳ר.
הגלגל היה קרוע לחלוטין כשיצאנו לבדוק.
החלפנו גלגל והמשכנו בדרך, חושבים איפה נוכל להשיג עוד גלגל בדרך השוממת הזו.
כאן אפשר לציין שנמיביה כולה כבישי עפר ומלח, ומלבד פנים-הערים, יש בה רק שני כבישים סלולים. אחד שחוצה אותה מדרום לצפון ואחד ממזרח למערב.
כך שהרצון להשיג גלגל רזרבי נהיה ברור, בייחוד לאור זאת שהיינו חמישה בתוך הטויוטה קורולה הנמוכה הזאת, עם ציוד מלא בתא מטען ועל ברכינו.
קיללנו קצת את הלונלי-פלאנט, שטען שחור על גבי לבן שהכביש הזה מתאים לחלוטין לפרייווט, והמשכנו.

האירועים עיכבו אותנו ועצרנו באמצע הדרך בצד השביל לישון.
הקמנו אוהלים אכלנו ונכנסנו לישון.
בלילה, הרעשים היו חריגים. לפנות בוקר קמתי לצליל דהירת פרסות קרוב מאוד לאוהל. הייתי חייב להשתין.
יצאתי מהאוהל, לקחתי כמה צעדים ועשיתי את שלי.
הסתכלתי ימין ושמאל בחשש, וראיתי הרבה צלליות מקיפות.
כמה שנראו כמו חזירי בר וכמה שנראו כמו ג׳מסבוק וקודו(שילובים של סוסים, איילים, ולאמות).
בחרתי לחשוב שלא ראיתי אותם, נכנסתי לאוהל וחזרתי לישון.
יום לאחר מכן, נפגוש מדריך טיולים שיגיד לנו שהאזור שפרשנו בו את האוהלים שופע באריות, נמרים, חזירים וזאבים.
שמחנו לדעת זאת רק בדיעבד.
התחלנו לנסוע בבוקר, אך לאחר שעה קרה הגרוע מכל.
פנצ׳ר נוסף, בגלגל הרזרבי.
חשדנו בו עוד בהרכבה, שכן האוויר בו היה פחות ממניח את הדעת, אך ללא משאבה היה מעט שיכלנו לעשות בנושא.
היינו באמצע המדבר באמצע החום. בלי מים ובלי גלגל.
חיכינו לצד הכביש לאוטו הראשון שיעבור, ואחרי חצי שעה הגיע טנדר, ועובד ודורי קפצו עליו. חשבנו שייקח להם שעות אז הקמנו מין צלייה בעזרת המכונית והאוהלים, אך מקץ עשרים דקות הם חזרו על טנדר של לבנבן אחד שלאבא שלו יש חווה בסביבה, גלגל רזרבי לא מתאים בידיהם.
מתברר שעשרה קילומטרים בהמשך יש כפר קטנטן ובכפר יש פנצ׳ריה קטנטנה. האווירה הייתה מרוממת כשקפצנו על הטנדר של הלבן והשארנו את עובד לנהוג את עשרת הקילומטרים האלה ללא משקל נוסף. באמצע הדרך נאלצנו לעצור ולנפח את הצמיג שוב.
הגענו לכפר, וסביב הגלגלים הקרועים שלנו התקבצו עובדי הפנצ׳ריה, או שיכורי הכפר, וניסו להרכיב על הג׳אנט שלנו גלגל שהיה בידיהם וטענו שמתאים לקורולה. בעוד הם דופקים בשיכרות עם פטישים על הג׳אנטים שלנו בניסיון להחדיר את הגלגל, הערתי שאני לא מומחה, אבל נדמה לי שאפילו אנחנו נעשה עבודה יותר טובה. דורי היסה אותי ואמר שהשחורים האלה החליפו יותר גלגלים מאשר הייתי מחליף עם הייתי חי חמש פעמים, אז שתקתי, אך מקץ שעה ארוכה שלא עלה בידם להצליח, הסתבר שלא כך הדבר. מישהו זרק לאוויר שהצמיג הזה קטן לג׳אנט, ובדיקה חוזרת אישרה את החשש.
ללא צמיג מתאים לכפר החביב אך העלוב הזה לא היה הרבה איך לעזור לנו. קנינו מהם את הצמיג הלא מתאים שהסיענו עד הלום, והלכנו ברגל כמה קילמטרים לחווה של הלבנבן לחפש עזרה, בעוד עובד מדרדר את המכונית לשם בזהירות בלי משקלנו העודף.
הגענו לבאר/קבלה של המקום, וכאקט ראשון בכיוון פתרון הבעיה – הזמנו סבב בירות.
ניסינו לדובב את המספר המצומצם של פטרוני המקום, וגילינו שאחת מהם, ליאנה, אישה מבוגרת עם שיער קצוץ, שן אחת חסרה, וסגנון לבוש קרוקודייל-דאנדי, ציינה שבבעלותה לודג׳ קמפינג עשרים קילומטרים בהמשך הדרך, ושאנחנו יכולים לישון אצלה, ומחר היא נוסעת בכיוון אופוו, והיא תוכל לקחת איתה שניים שינסו למצוא פיתרון. את הדרך חזרה הם יצטרכו למצוא בכוחות עצמם.
בהתחלה דורי ותום התנדבו, אבל אחר כך זיכרון החוויה הצורמת שלו בדרכים בבוצואנה חילחל אליו והוא ביקש ממני ללכת במקומו. הסכמתי.

העמסנו תיקים על הטנדר של ליאנה, עלינו שניים מאחורה ואני ותום על העגלה, ונסענו בדימדומים לעבר הלודג׳ של ליאנה, שותים בירה ומביטים על עובד שנסע אחרינו בזהירות ובאצבעות מוחזקות.

הקמפסייט של ליאנה היה פנינה יפה ונעימה של טבע, סככות מינימליות שנשקו לבריכה טבעית, שנבעה ממעיין בצלע ההר.
טבלנו, קנינו מליאנה בשר ולחם, בישלנו וישנו. בבוקר אני ותום. לקחנו כסף ואת הג׳אנטים הכבדים של הקורולה על הגב, ועלינו על הטנדר של ליאנה. עקב החום נסענו בבגדים קצרים ותו לא, שכן חשבנו שבתום היום נטבול שוב בבריכה ונתחמם מול האש בלודג׳ של ליאנה.
הדרך לאופוו נמשכה שלוש שעות, נהיה חם וליאנה נתנה לנו בירות לצינון, ולקחה גם כמה לעצמה.
באמצע הנסיעה נתקלנו בתאונה שקרתה דקה טרם הגעתנו לאזור. תיירים הולנדים עצרו בפתאומיות במין תעלה באמצע הכביש (נפל להם בקבוק מים מתחת לקלאץ׳ או משהו) ואוטו של שחורים שנסע בפרטיות מאחוריהם נתקע בהם חזק.
המשפחה השחורה, שנפצעה קלות, עלתה על הטנדר שלנו והצטרפו לנסיעה לאופוו. להולנדים שלום.
ליאנה העירה שזה נורא איך אנשים נוסעים במהירויות מטורפות בשבילים המסוכנים האלו, האמירה שלה נשמעה לי כמעט כמו בדיחה, בעוד היא מחזיקה את הבירה הרביעית שלה ולא חוגרת חגורה, אך לזכותה ייאמר שהיא נסעה מאוד לאט.
בדרך הגענו למעבר לא קל לג׳יפים, ואני ותום הסתכלנו אחד על השני במבט שאומר שגם אם נשיג צמיגים מתאימים ונחזור בזמן בכלל לא בטוח שנצליח לעבור.
הגענו לאופוו, ירדנו מהטנדר, נפרדנו מליאנה, הודנו לה והיא נסעה לדרכה.
מבט אחד על אופוו והבנו שזה לא יהיה קל.
היינו הלבנים היחידים בסביבה, והכפר לא התאפיין בתעשיית אביזרי רכב משגשגת.
אחרי שיטוט בכפר מצאנו פנצ׳ריה וחצי, ורק באחת מהן היה צמיג אחד שכמעט התאים לפרופיל, וזהו. בלית ברירה רכשנו אותו והלכנו לצומת לתפוס טרמפ חזרה.
ארבע שעות לאחר מכן, אחרי שעצרנו כל מכונית שפנתה בצומת, הבנו שאף אחד לא נוסע את המרחק הזה. לפחות לא היום. מסתבר שבעולם המצומצם של החבר׳ה פה, 200 קליקים דינם כחציית הגבול למדינה זרה, אירוע נדיר שמצריך סיבה מאוד טובה. עם שקיעת השמש אני ותום ניסינו למצוא מקום לשים את הראש ולנסות שוב מחר השכם בבוקר. שרופים לחלוטין, צמאים ועייפים תרנו את העיר עם הצמיג והג׳אנט על הגב, עד שמצאנו מקום עם מנהל שחור חביב שהצליח למצוא לנו אוהל ילדים שהיה לו במחסן, מזרן אחד, וכרית אחת.
מלוכלכים וסחוטים התמוטטנו בפנים וקמנו מוקדם מאוד בבוקר.
תקוותינו התבדו. יום שלם ניסינו לתפוס טרמפ חזרה ללא הועיל.
שוב נשרפנו והתעייפנו. כל הכפר כבר הכיר את שני המוזונגואים המצחיקים עם הצמיגים על הראש.
לבסוף החלטנו פשוט לעצור אנשים ולהציע להם כסף, ומצאנו אחד עם טנדר שהסכים לעשות את הנסיעה במחיר שחיטה. הצלחנו להוריד אותו למחיר שהוא רק יקר מאוד מאוד, ותפסנו איתו טרמפ חזרה. היה לו רק מקום אחד מקדימה, אז נתתי לתום לשבת נקפתי לעגלה. חשבתי שהנסיעה תידמה לנסיעה בעגלה של ליאנה. טעיתי.
הבחור הזה דהר על הגבעות ב-140 קמ״ש.
כל גבעה שקפצנו מעליה, השתכנעתי שהחיים שלי נגמרים.
בסוף רכבת ההרים עצרה, ירדתי רועד מהעגלה, פגשנו את החבר׳ה שבילו בנעימים בזמן הטראומה שלנו, הרכבנו את הגלגל ויצאנו לדרך.
הצלחנו להגיע לאופוו בדרך נס, ניפחנו אוויר בגלגלים וחנינו את הלילה במקום נחמד. מצאנו מדריך מקומי ובבוקר נסענו איתו לכפר ההימבה. ההימבה הם שבט מעניין, שהמפגש עם תרבות המערב לא קילקל אותו לחלוטין. הם לא מתקלחים לעולם, והנשים, צבע עורן אדום לחלוטין, תוצאה של משחה שהן מורחות על עצמן, תערובת של אדמה אדומה, חמאת עיזים ושאר ירקות.
המפגש עם השבט היה טוב, וטוב יותר היה שבמקום לשלם להם רכשנו להם מצרכים בסיסיים (שמן, סוכר, קמח אורז) כמתנה.
למדריך היינו אמורים לשלם, אבל הוא שמח לקבל במקום את המעילים הספייר של תום ודורי.
אחרי שבט האימבה נסענו לאטושה, הפארק הלאומי ואחד משמורות החיות המפורסמות בעולם. ביומיים באטושה ראינו כמעט הכל, במיוחד הרבה מאוד אריות. בשלב מסוים היינו כל כך קרובים לחבורת לביאות שיכלתי כמעט לגעת בהן.
ערב אחד מחוץ לאטושה פרשנו אוהלים, ומסתבר שהייתה ערימת קוצים גדולה תחתיהם, ומזרן השטח שלי התפנצ׳ר.
עם המזרן גם ממני יצא כל האוויר.
ביום השני באטושה הייתי מאוד מאוד שקט, שמעתי מוזיקה ועצרתי רק כדי לראות את החיות ששאר החבר׳ה צדו בעיניהם.
בהפסקת צהריים תיקנתי את המזרן (למרות שהוא איננו כתמול שלשום). אך שקטתי עד הערב.
הדממה עשתה לי טוב וקמתי יותר חדש למחרת.
רעננים עשינו את הדרך חזרה לווינדהוק, תחנה אחרונה בנמיביה.
השהות בנמיביה הייתה פראית וחופשית בהרבה מזו בדרא״פ.
ישנו רבות בשטח הפתוח, כל ערב וברוב הבקרים הדלקנו מדורה, ולרוב, כשכשלה הבנזינייה, גם בישלנו עליה. עבר יותר מחודש מאז הפעם האחרונה שישנתי במיטה, מאז שאכלתי אוכל שלא בישלתי בעצמי.
אין לי מושג איך נראו הטיולים של החברים שלי בדרום אמריקה והמזרח, אני מעריך שקצת שונה.
בכל מקרה, למרות הקשיים שנערמים מדי פעם, אני יותר מתחבר לחלק הזה של הטיול מאשר לקודמיו.
יותר מכל אני מאושר להיפטר מנטל המכונית, על אף שלשמחתי לא נהגתי בה בעצמי, ולעבור לתחבורה ציבורית.
בווינדהוק, אחרי הצטיידות קלה יתפצלו דרכינו.
פניהם לדרום אפריקה, פנינו לבוצוואנה, נקווה שהפעם היא תתן לי להישאר עם החפצים שלי.

העלתי תמונות לפייסבוק הפעם בלית ברירה. כשיהיה לי מחשב מתישהו אני אברר איך אני שם כמה בתוך הבלוג.

עד אז,

שושולוזה!

אבק – או – איך אכלתי אותה בבוצואנה

יולי 31, 2010 - Leave a Response

התעכבתי לכתוב הפעם.
תחילה כיוון שהרגשתי שאין לי משהו מעניין לספר על הימים שחלפו מאז הפוסט האחרון, ולאחר מכן קרו יותר מדי דברים, אבל רוחי הייתה שפלה, ועכשיו חזרתי לעצמי.
אז אקצר את החלקים היותר יבשים:

שוב הגענו לקייפטאון לפני משחק הרבע גמר.

היום הראשון מתחיל רע.
לא ישנו כל הלילה כי טסנו בזיל הזול באמצע הלילה.
נוחתים בקייפטאון ומחכים בשדה שלוש שעות לאח של עירא וחבר שלו שגם טסו ושכרו מכונית. הם מקפיצים אותנו למרכז העיר, שם אנחנו מצלצלים לאיש קשר שלנו במקום שימכור לנו כרטיסים לגרמניה ארגנטינה. אל הלובי של המלון יורד פאיירוז, אחד מהבני-דודים, כנראה בן של איזה קבלן ערבי עשיר, לא נראה יום מעל 18. הוא נועל סנדלי אדידס רוסיים ומעליהם טרנינג אדום בוהק, שבתוכו תחובה גופיית סבא. לצווארו גורמט זהב ענק בהיקפו. ג׳ל בשיער.
הוא לא בדיוק מזהה את המקור שלנו, כנראה צעיר מדי ומקומי מדי. גם אחרי שאומרים לו את השמות הוא לא בדיוק מתאפס. אולי בקייפטאון לא ממש איכפת להם. הוא מוכר לנו את הכרטיסים במחיר שחיטה, אבל בפועל זה זול בהרבה מכל אחד אחר. אנחנו מרביצים ארוחת בוקר גדולה והולכים לפגוש את דורי ותום (החבר׳ה מכוכב יאיר שטיילו איתנו בסידרברג). אנחנו מגיעים למשפחה שמארחת אותם.
מעירים אותי לפני המשחק ואנחנו יוצאים.

קייפטאון ערוכה ומתאימה הרבה יותר לאירוח המונדיאל מאשר יוהנסבורג. כשיש משחק, כל העיר בוערת.
מחנים את האוטו רחוק ואז הולכים חמישה קליקים בתוך מתחם רחובות,שהם גם רחובות הבילוי, שסגרו כמין טיילת עד האיצטדיון במיוחד בשביל האוהדים. האווירה לוהטת וכל הדרך יש תזמורות וקרנבל ושמחה.

המגרש עצמו מדהים והאווירה אש ואנחנו שוב ממקמים את עצמנו במקום משובח על יד הקרן. בדרך חזרה יש המון מסיבות. דורי ותום עפים אליהן, אבל אנחנו הפוכים לגמרי ומנסים לחתור לשינה. היה אמור להיות לנו סידור אחר שהתקלקל, ובסוף הם אירגנו אותנו אצלם למשך יומיים ויצאו אלופים.
בדרך חזרה אנחנו כמעט ונופלים להונאת אשראי באחד הכספומטים, אני כבר חושש לכתוב את כל השטויות הרעות שמדי פעם קורות אז הפעם לא ארחיב, רק אגיד שכלום לא קרה והכל בסדר. לכספומט שלום.
יממה אחר כך, אנחנו ודורי ותום במכונית בדרך לפורט אליזבת׳.
אני נוהג על כביש החוף וחוזה בטבח מזעזע.
עגל צעיר ותמים התפרץ לפתע לכביש מצדו השני.
משאית שבדיוק עברה שם נכנסה בו במהירות מסחררת והטיסה אותו לצד השני. הוא התגלגל כה חזק עד שזה נראה כאילו הוא קם על רגליו, רק כדי שהטנדר שנסע לפני ידרוס אותו מהכיוון ההפוך ויעיף אותו לעבר הגלגלים שלי. אני מספיק במהלך פורמולה אחת לנער את האוטו מהכביש ולא לפגוע שוב בחיה המסכנה, אבל לא לנער את התמונה מהראש, וביומיים שחלפו לא אכלתי בקר. אחר כך עבר לי.

ישנים בעיירת גולשים על החוף, קמים בבוקר ורואים את ברזיל הולנד בפורט אליזבת׳. את התוצאה המפתיעה של המשחק כולם זוכרים, אבל אנחנו התגנבנו למקומות הכי טובים במגרש, שורה שנייה באמצע שני מטר מעל המאמנים. מעולם לא ישבתי כל כך טוב במשחק כדורגל. אחרי המשחק חזרנו לקייפטאון, שם אני בצעד קשה מכרתי את הכרטיס לחצי גמר של הולנד, כי הבנתי שאני רוצה קצת אוויר בתחום הפיננסי, ושאני בכל מקרה הולך לגמר. החבר׳ה החליפו את הכרטיסים כדי לראות את החצי של ספרד גרמניה ביחד וכך מצאנו את עצמנו בדרך לדרבן. בדרבן הם ראו את המשחק ואני ושחם הלכנו למסכים הענקיים, שם בפעם הראשונה במונדיאל ראיתי חמישים אלף אנשים בתוך הפסטיבל אוהדים, חלקם הגדול הודים (יש המון הודים בדרבן).
כל כך הרבה אנשים שלא יכלנו להיכנס ונאלצנו לפרוץ את דרכנו, רק כדי ללכת במחצית למקום אחר, כי היה צפוף מדי.

אחרי המשחק ישנו מחוץ לדרבן במקום סביר, וביום אחריו נסענו אני עובד עירא וטולדו, המחזיקים בכרטיסים לגמר, לכיוון יוהנסבורג.
על הכביש בדרך עובד סופסוף אוזר את עצמו ועולה מעל 130, אחרי שהשאר כבר מזמן חורשים את הכבישים במהירויות מקומיות, אבל מרפי מחכה לו בדמות שוטר שעוצר אותנו ומסביר לו שנסענו 34 מעל המותר ושהקנס הוא 1700 שקלים, בתרגום חופשי. כפיר משתלט מהר ונותן לו 100 כשוחד, ואנחנו נעלמים משם. לפני הגמר אנחנו חוזרים לדירה, ומחליטים שאם שילמנו כל כך הרבה כסף על המשחק לפחות נשקיע ונבוא כמו אוהדים אמיתיים. אחרי סקר שוק קצר אנחנו מוצאים את התחפושות האדומות צהובות של התרנגולים, והשאר היסטוריה.

המופע היה מגניב, המשחק מותח ומרגש, וכמות האנשים שהצטלמה איתנו לא הגיונית.

יומיים אחרי הגמר אנחנו כבר בדרך החוצה מדרום אפריקה.
נפרדנו מיובל וטולדו והשאר, שנסעו לשלושה שבועות בדרבן (המנהלת של המקום שישנו בו עזבה והבעלים שאלה אותם אם מתחשק להם לתפוס את מקומה לתקופה קצרה).

כבר עמדנו להזמין כרטיסים לאוטובוס לנמיביה, כשתום, דורי ויוני התקשרו ואמרו שהם מצאו סידור מטורף.

מסתבר שהאדם ששיכן את יוני הוא בעל חברת טיולים, והוא נזקק להעביר ג׳יפ לנד-רובר מיוהנסבורג לנמיביה, דרך בוצוואנה (שזה יותר קצר). אנחנו קפצנו על המציאה ונמלטנו עם הרכב צפונה לבוצוואנה.

מרגע הכניסה לבוצוואנה מתחילה להיחשף בפניך אפריקה אחרת. מדבר הקלאהארי נחצה על ידי הכביש המהיר, ולכל אורך הדרך חיות עוברות את הכביש ומסכנות את חייך, חיות פראיות, דבר שכמעט ולא קיים בדרום אפריקה. פרות, שפנים, קודו, אנטילופות, במבי, זברות, חמורים, סוסים.
כולן נמצאות ממש בצד הכביש.
אנחנו פותחים את האוהל בלילה סתם על החול בפאתי איזו עיירה ונרדמים. קור אימים בלילה, כמעט קור נבואי לקור שיבוא בלילה הבא.

קמים בבוקר ומתחילים לנסוע. אני ישן מאחורה. מסתבר שלתופסן של הדלת האחורית של הג׳יפ יש תקלה, והוא נפתח תוך כדי נסיעה. בגלל ההפרדה בין החלקים של הג׳יפ הענק הזה ובגלל רעש הנסיעה אנחנו לא שומעים, ופתאום עוקף אותנו מישהו ומסמן לנו לעצור, מספר לנו שלפני 10 דקות נפלו לנו תיקים. בנאדם, לא יכלת להרים? ורק אחרי עשר דקות הוא עוקף ומספר. לא שהייתה לו איזו אחריות כלפינו, אך בכל זאת התרעמנו על הקטנת הראש שלו ופירססנו בזריזות לעבר התיקים. כמובן שהם לא היו שם. בשלב זה אמרתי שנראה לי שאחד התיקים שנפלו היה שלי. עובד אמר שהוא ראה אותו מאחורה, ואני נרגעתי אבל לא באמת. בדרך לתחנת המשטרה הקרובה (200 קליקים) ביקשתי לעצור את האוטו ובדקתי, וראיתי שהרגיעה הייתה לשווא. התיק הגדול שלי אבד. השק״ש, המזרן, הנעלי-הרים, כל הבגדים, כל התחתונים, כל האלקטרוניקה וכל המזכרות, הכל הלך. בעצם כל הדברים שלי בכלל, פרט לדרכון, ארנק ומצלמה. וזוג משקפי ראייה.
במשטרה לא הייתה ישועה. תקוותינו התבדו שמישהו בעל לב טוב מצא את התיקים והחזיר אותם למשטרה או לגבול.
חוץ ממני, עובד איבד תיק קטן שהכיל פחות או יותר רק דיסק און קי, ודורי איבד תיק שהכיל כסף, מצלמה ודרכון.
נסענו לגבול וניסינו להיכנס לנמיביה כדי שדורי יצא משם ליוהנסבורג להוציא דרכון חדש. בגבול הבוצוואני לא הייתה בעיה, אבל הגבול הנמיבי הסביר לו שיפנה אחורה ויסתובב, כי אין לו מה לחפש שם.

האוטו, שכבר מאחר ליעדו, היה צריך להגיע מחר לנמיביה, אנחנו, שכבר החתמנו דרכונים, לא יכלנו לחזור לבוצוואנה אזי הוויזה החד פעמית שלנו הייתה מתבטלת.
החלטנו לנסות לישון בגבול עם האוהלים, קיבלנו את האישור העקרוני שלהם, אבל שעתיים אחרי בחצות, הם החליטו שלא טוב להם עם זה וגירשו את דורי זמנית, והסכימו לבטל לנו את הבולים שנוכל לחזור למחרת.

החזקתי את עצמי חזק והשתדלתי לא להיות מדוכא מהסיפור, וזכרתי שמישהו אמר לי פעם בהקשר דיכאוני אחר, שממילא עוד 3-4 ימים אתה תצחק על כל זה, אז למה שלא תהיה גבר ותצחק על זה עכשיו. אימצתי לליבי את המנטרה והמשכתי.

את הלילה העברנו בפאתי תחנת דלק באמצע עיירת פועלים ענייה בסמוך לגבול, בשומקום.
בלי שק שינה מיותר לציין שקפאתי עטוף בכל פרטי הלבוש הנותרים שלי, והתעוררתי כמה פעמים מרוב קור, רק כדי לגלות שהטמפרטורה הייתה מינוס חמש, ולנער מהאוהל את שברי הקרח שהצטברו.

שלחנו את דורי עם טרמפ ליוהנסבורג וחצינו בשנית את הגבול.
בסביבות ה-500 שחורים עייפים ועצבניים עמדו בתור לביקורת דרכונים.

הייתי עייף קפוא ומבואס, שלא לומר חסר-כל, ומשהו בי הרגיש כאילו לעמוד שוב בתור לנמיביה במשך חמש שעות ישבור אותי, אז חציתי בלי סטאמפה את הגבול לנמיביה ועברתי לצד השני.
ראיתי שאף אחד לא יורה לכיווני אז המשכתי לצד השני של הביקורת דרכונים, איפה שריק, שם הסברתי לפקידה שהיינו פה אתמול עם ההוא שגירשתם ושקיבינימט, אז היא אמרה בסדר, תביא את החברים שלך, וכך דילגנו על הגבול בזריזות.

בדרך לווינדהוק, בירת נמיביה, כולם די שקטים, מהרהרים באירועי היומיים שחלפו, ואולי גם בדברים אחרים.

ווינדהוק נפרשת לעינינו, מזכירה גירסה מוגדלת של ערד.
עיר מדברית מרווחת באמצע היובש. היא לא נושכת ולא מחבקת, אין סיבה לבוא ואין רצון לברוח.
אנחנו מחזירים את המכונית וקורסים בבאקפאקר חביב.
בלית ברירה אפסנאית וגם קצת מרצון אני מוצא לי מיטה וקורס עליה. אנחנו מכינים ארוחת המבורגרים מפוארת, שתעביר את הטעם הרע בפה. דורי עמוק בבוצואנה, כך שנשארתי רק אני בסירת ביש-המזל.

אני לא מעוניין לומר יותר מדי על חווית אובדן כל הציוד שלי, שלמוצ׳ילר באפריקה הוא באמת כל עולמו, אלא שזו חוויה לא קלה, שמעט הוציאה ממני את החשק והאסרטיביות, וגרמה לי לגעגועים קלים (כשנעלם הבית הנייד שלך אתה כמה לבית האמיתי) אך השתדלתי להסתכל על מה שקרה כמה שיותר כאתגר, או חוויה מחשלת, או מכשול קל בדרך, ולאט לאט זה עבד, על אף שהיום כשאני מעמיס את התיק על הגב או נועל את הנעליים או פורס את המזרן שטח הבלתי-פריס הזה, אני מתגעגע לציוד שלי.

אבק. נכון אחרי שאתם מסיימים לטאטא את הבית שלכם אתם לפעמים שואלים את עצמכם, לאן? לאן האבק הזה הולך בסוף?
לנמיביה. בסוף הוא מגיע לנמיביה ומכה פה שורש.

שלושת הימים הבאים עוברים עלינו בהמתנה לסיומו של הסופשבוע ופתיחת החנויות וסוכניות הטיולים,כי בנמיביה, בהשפעת הכובשים הגרמנים, הכל צריך להיות מוזמן ומסומן מראש.

ארץ שאוכלוסייתה לא עולה על 2 מיליון, אשר חצי מתחת לקו העוני, לא מתפארת בסטוקים גדולים של ציוד קמפינג איכותי וזול, כך שאני מוצא את עצמי במרכז הקניות הכי גדול במדינה (לא גדול), מתלבט בין אופציה אחת לתיק, זוג נעלי הרים אחד, ושני שקי שינה.

תוך שלוש שעות אני בחוץ עם רוב מה שאני צריך וכיסים ריקים.
מצחיק לחשוב עכשיו איך לפני הטיול ביקרתי בכמה חנויות מספר פעמים, מודד נעליים, לובש תיקים, משווה מחירים ומתלבט, משקיע בציוד איכותי ומזכיר לעצמי שזה ישתלם לי.

פה פשוט הרמתי וגיהצתי. הזמן דחק, המחירים היו גבוהים והמלאי מצומצם ביותר אבל אין ברירה. אחרי שהצטיידתי ותיכננו את המשך המסע עצרנו לתחנה אחרונה בסוכנות רכב ולקחנו טויוטה נחמדה לשבועיים הקרובים. נמיביה היא המדינה האחרונה בדרכי שאין לך ברירה אלא להשכיר רכב.
תחבורה ציבורית לא בנמצא.

אנחנו לוקחים את הרכב ונוסעים מזרחה למדבר הנמיב, שהוא גולת הכותרת של המדינה. עיכובים כאלו ואחרים גורמים לכך שהגענו למרכז המדבר, קרוב ליעד, אחרי שעות הבירורים. אנחנו פורסים את האוהלים באמצע המדבר ומתרסקים בפנים.

הרבה צלילים רוחשים סביב האוהל בלילות הנמיביים.
לא תמיד אנחנו יודעים להפריד זוחלים, זברות, סוסים, שפנים, נחשים או עכברים, אבל אנחנו יודעים לא לצאת החוצה ולברר יותר מדי.

הבוקר מביא אותנו לשמורת הטבע של מדבר הנמיב, אנחנו נכנסים פנימה והולכים לכיוון הדיונות הגדולות.
בדרך לאזור המפורסם, אנחנו רואים דיונה אדומה אלמונית ונפלאה בצד הדרך, אנחנו רצים לעברה ומטפסים עליה כמו ילדים. לא קל, דיונה עצומה.

בהמשך ההליכה הרותחת אנחנו מגיעים לעמק המת, נוף סוריאליסטי של משטח מלח לבן עמוס עצים מתים ומוקף דיונות מרהיבות.

בסוף אנחנו נעים לדיונה הגדולה ביותר בעולם, דיונה 45, גבוהה כמגדל עזריאלי, רחבה כמו כיכר המדינה.

למרגלותיה אנחנו מבשלים ארוחת ערב ובסופה מטפסים עליה וצופים בשמש שוקעת על העמק המת. את הירידה אנחנו עושים על כנפי הדיונה בריצות וגילגולים. הירידה שלנו דירדרה חול רב שיצר טריגר לרעידת אדמה בתוך הדיונה.
הרגליים רועדות וקול באס חייזרי בוקע מהאדמה. מדהים.

אחרי היום המוצלח אנחנו יורדים דרומה לעיירה בכיוון שלנו, והדרך רוויה בחיות בצידי הכביש. בשיא הנסיעה מתפרצת נקבת קודו שמנה (כמו צבי ענק) אל הכביש, יוני דופק ברקס עצבני ואנחנו באמת סנטימטרים מפגיעה. החיים אכן חולפים זריז מול פנינו, אבל אנחנו מעדיפים לא להתרגש, שכן החוויה הרי תחזור על עצמה בצורה בלתי נמנעת וחבל על דפיקות לב מיותרות.

מגיעים לעיירה מנומנמת וישנים בלודג׳ בפאתיה.
כיוון שרוב השטחים שהם לא פארקים לאומיים בנמיביה הם פרטיים, הלודג׳ הזה משתרע על שטח ששווה לארבע פעמים שטח העיירה. פותחים אוהל.

למחרת נוסעים ללודריץ, עיירת קיט מאכזבת על החוף האטלנטי.
המזג אוויר מגעיל ואנחנו מדלגים על אטרקציית עיירת הכורים הנטושה שנקברה בחול עקב המחיר הלא מזמין, בנוסף תום מציין שאין מה להיגנב, ״זה נראה כמו לש״ביה״.

בערב חוזרים ללודג׳ ומטיילים באחד השבילים שלו. יומיים אחר כך אנחנו ממוקמים במאהל הכניסה לפיש ריבר קניון, הקניון השני בגודלו בעולם (אחרי הגרנד קניון), ממתינים לדורי שיגיע מדרום אפריקה עם הדרכון החדש.
אוספים אותו באישון לילה כך שאת המסלול אנחנו מתחילים רק בשעות הצהריים למחרת.

אנחנו מסתכלים על הקניון מנקודת התצפית והפתיחה, מרגישים את השמש בפנים וכולם מסכימים שכך כנראה נראה הגיהנום. אז יורדים למטה :-)

חמישה גברים. חמישה ימים. חמש קילו אורז.

אפשר לומר שיצאנו לטרק הזה כמו חאפרים.
בתיקים שלנו היו מזרנים אוהלים ושק״שים וחמש שקיות של אורז. סיכמנו שאין צורך ביותר מארוחה אחת אמיתית ביום, לקחנו חמש כיכרות לחם ושתי חבילות חמאת בוטנים וכמה שימורים לאורז וזהו.
לא חטיפי אנרגיה, לא פירות יבשים לא דברים ממותקים.
טעות חמורה.

הספר טען שהמים טובים לשתייה אז לא דאגנו אבל בתוך הקניון התברר שהמים בחלק הראשון של המסלול היו עכורים עד מאוד.
מזל שלעובד היו כמה טבליות כלור שלא עמדו להספיק לכולנו לכל המסע. אז התחלנו להשתמש בהן ולמלא בנהר.
מהר מאוד הסתמן ששגינו בחישוב האוכל והחוסר בסוכרים, חלבונים, משהו, הורגש כבר ביום הראשון. באמצע היום הראשון החלקתי על אבן ישר לתוך המים עם כל התיק. מיד שלחתי יד למצלמה והיא עשתה סימנים של מוות קליני. עליתי על הסלע הגדול הקרוב התיישבתי ליד כולם ואמרתי די, מספיק.
הבנו שעד שהשק שינה והנעליים שלי לא יתייבשו אני לא יכול להמשיך, אז פרסנו את כל הדברים וחיכינו. הרגשתי כל כך רע. גם המצלמה?בנוסף לכל השאר? הוצאנו את האלכוהול ועשינו החלטה מנהלית להשתכר בעקבות האירוע.
כולם ירדו להקים את המאהל עקב העזיבה הקרבה של השמש ואני נשארתי עם הציוד המתייבש. בהתחלה הורדתי את הבגדים שיתייבשו ונשארתי בתחתונים. הסתכלתי על התחתונים והבנתי שחוץ מהמסמכים, התחתונים האלה הם הדבר היחיד שהבאתי איתי לאפריקה ונשאר איתי. הורדתי גם אותן וטבעתי קלות בדיכאון. אחר כך ירדתי למאהל, הכנו אוכל והתדיינו לגבי המשך המסע. הבנו שנצטרך לתת עבודה רצינית כדי להשלים את הטרק אחרי היום המבוזבז. דיסקסנו גם את בעיית המים והאוכל. בימים הבאים הלכנו בקצבים שמזמן לא הלכתי בהם, וצימצמנו באוכל. מזמן לא הייתי כה רעב למשך זמן ויום וליל הגינו ודיברנו על אוכל, על כל סוגיו מסעדותיו וחומוסיותיו.

אבל הטיול לקח תפנית חיובית. המסלול, 100 קליקים בתוך קניון מדברי בחול ים תחת השמש הקופחת כאילו נבלע תחת רגלינו, בשלב מסוים קבוצה קטנה שעקפנו בדרך אמרה לנו שהמים בעצם יחסית תקינים לשתייה והזרימה באמת נעשית יותר צלולה, הנופים מרהיבים והשקט הכבד הזה, שלווה של טבע מוחלט, הייתה רקע מצוין למדורות הליליות שלנו וסירי האורז.

במסלול התחבאו להן כל מיני חיות בערוץ הנחל, ומדי פעם גם פרחים הפתיעו באמצע השממה.

אחד המקומות הכי נהדרים במהלך הטרק היה נווה מדבר שממנו נבע מעיין חם (בוער) של מי גופרית אל תוך הנהר. השילוב של מי הנהר הקרירים למעיין הרותח יצר אוסף של בריכות טבעיות בתוך הערוץ במגוון טמפרטורות לפי בחירתך. חנינו שם והרגענו את רגלינו העייפות.

בכלל, החופש הפתאומי הזה לקפוץ בכל רגע נתון בעירום אל תוך הנהר היה מאוד משחרר.
החוויה של אדם לבדו עם המדבר, עם החברים והחופש הארוך הזה מהחיים המודרניים היה אחת החוויות הטובות שלי עד כה באפריקה.
בסופו של דבר, הקצב המטורף שהנהגנו וקיצורי הדרך שלקחנו בהרים הוכיחו את עצמם והגענו לקצה המסלול כמעט יום מוקדם מהמתוכנן. היינו מופתעים מהמצב ושמחים שלא גווענו למוות ברעב או צמא.
בנוסף, תופים בבקשה, המצלמה שלי התעוררה לחיים, ואני התמלאתי בתחושה פתאומית שהמזל שלי מתחיל להתהפך.

חזרנו לווינדהוק לטעון מצברים, ומשם נמשיך לכיוון סוואקפמונד, עיר לחוף האטלנטי שמתפארת בכך שהיא יותר גרמנית מגרמניה עצמה, וגם אפשר להתחרדן שם על הדיונות.

אחר כך נבקר בשבט האימבה (אם נמצא איזו משפחה שם שתשמח לארח אותנו) וההמשך עדיין לא ברור, רק ידוע שעוד חודש נהיה במוזמביק, שותים בירה על החוף.

עד הקטסטרופה הבאה,

לאדומא!

תמונות!!!

יוני 30, 2010 - Leave a Response

בשעה טובה יש קצת תמונות!
בלי קריינות ותגים, אבל בכל זאת אפשר לשטוף את העיניים בדרא״פ וכדורגל..

הנה התמונות שלי:

http://picasaweb.google.com/lh/sredir?uname=107153900794483395693&target=ALBUM&id=5488183650390185569&authkey=Gv1sRgCODtkublyq2OjgE&invite=CJLN2fUJ&feat=email

והנה התמונות של עובד:

http://picasaweb.google.com/lh/sredir?uname=102190130737852165259&target=ALBUM&id=5478861706171181953&authkey=Gv1sRgCK_enevdnfit3gE&feat=email

http://picasaweb.google.com/lh/sredir?uname=102190130737852165259&target=ALBUM&id=5474482777086680753&authkey=Gv1sRgCJvQyvjfg-D16AE&feat=email

תהנו!

כדורגל מסביב לשעון (ופנס מסביב לעין)

יוני 29, 2010 - Leave a Response

כדורגל.

אני חושב שמי שבכלל לא סובל כדורגל לא אמור ליהנות מהפוסט הזה, לכן הוספתי כמה סיפורים צדדיים.

אז נתחיל בפרטים הטכניים:

הסיבוב הראשון היה גיהנום.0-1, 1-1, 0-0. תוצאות שמזכירות את הליגה הישראלית. חוץ מגרמניה, בצורה מפתיעה, אף נבחרת לא משחקת כדורגל. גם לא ברזיל.

ואז מגיע הסיבוב השני. ארגנטינה מוחצת את קוריאה ומקסיקו מזמברת בצדק רב את צרפת, אפילו ספרד אוכלת קש משוויץ ימח שמם שאנחנו היינו אמורים להיות במקומם.

בקיצור, מתחיל להיות מעניין.
אנחנו ישנים אצל הדתיים. הם מאוד נחמדים ואדיבים, אבל אין יותר מדי מה לעשות אצלהם, כך שאנחנו מוצאים את עצמנו יותר ויותר נפגשים עם החבר׳ה שלנו אצלהם או בבר השכונתי.

יוהנסבורג מתחת לאפס.
ממש בתחילת המשחקים נפלה על העיר הזאת קרה, שלטענת המקומיים לא הייתה כמותה כבר 65 שנים. יופי.
12 בצהריים, שמש בשמיים, אין אפילו ענן אבל אני עומד עם מעיל וכפפות בחוץ וקופא.
בלילה הטמפרטורה יכולה לרדת למינוס שלוש. אתר סקי.

בגלל הכפור אנחנו כמעט ולא הולכים למדשאות עם המסכים הגדולים. פשוט קר מדי. גם בשיא היום. כך שאנחנו דבקים בפאבים הקטנים, ולעתים גם לא בוחלים בפיצרייה.

החדשות הטובות הן שצופים שהמזג אויר הזה ייעלם בקרוב.
אנחנו מחכים.
המשחק הבא בלו״ז שלנו הוא ברזיל-חוף השנהב ביום ראשון.
עד אז זה רק פאבים וטלוויזיות, קלפים ובישולים.

אני ועובד נפטרנו מהאוטו, הוא היה טוב מדי ויקר מדי בשביל הסתובבויות בתוך העיר, ותרנו אחרי מכונית חדשה.
המונדיאל הקפיץ את מחירי ההשכרה ועברנו תלאות עד שהגענו לחברת השכרה שבה המחיר תאם את הציפיות.
האוטו הנבחר – גרוטאה שנת 93 דלוקס, אמרו לנו שזו מאזדה, ואמנם הסמל הקדמי היה בהתאם, אבל מאחור כתוב במפורש פורד, כנראה הדגם הישן של הפיאסטה, ומבפנים כמעט אין ספק שמדובר בסובארו.
בקיצור- בון בון. העיקר שזה לא שחיטה במחיר.

באמצע הקור כל הצוללנים שבחבורה הולכים למסיבה של פאטבוי סלים. על אף הארגון המגניב(בגלל הקור המקפיא המארגנים פרסו עשרות חצאי חביות עם מדורות בתוכן) והכוונות הטובות, פאטבוי עצמו מקפיץ קצת אבל בעיקר מאכזב ומסרב לנגן את הלהיטים שלו (הוא עובר עליהם בחמש שניות) וגם אנחנו לא פוגשים אפחד מעניין, רק שתי עיתונאיות ספרדיות אנטישמיות שמנסות לעמת אותנו עם המצב בעזה וחוטפות צעקות מעירא, שבצעד לא אופייני שואג עליהן: באט יו דונט אנדרסטאנד, דיי אר שוטינג רוקטס און צ׳ילדרן.
רקדנו, סימנו וי והלכנו אפילו לפני שהוא גמר את הסט.

אני לא אפרשן יותר מדי את המונדיאל,מה גם שאני תמיד אהיה מאחור בכמה ימים, אלא רק אומר שהמשחקים נעים בין משמימים לחלוטין למעולים, ולשמחתי את הגרועים ראיתי רק בטלוויזיה.
ביום ראשון הלכנו לברזיל – חוף השנהב.
לכולם כולם היו כרטיסים, גם אני ועובד, גם יובל והחבורה וגם אח של עירא וחבר שלו, כך שהלכנו עשרה אנשים לאיצטדיון.
גילינו שלמחזיקי כרטיסים למונדיאל, הרכבת, שמגיעה צמוד לאיצטדיון היא חינם. הלכנו לתחנת הרכבת הקרובה לדירה שלהם, ממוקמת באחת השכונות שטוענות לכתר השכונה הכי מחורבנת ביוהנסבורג. היינו הלבנים היחידים שעלו בתחנה.
אחרי נסיעה של ארבעים דקות הרכבת עצרה איפה שכל הלבנים עלו ואחרי עוד כמה דקות הגענו לאיצטדיון. מדובר במגרש הדגל
של המונדיאל, שם ייערך גם הגמר. בכניסה פגשנו את אמילי שקנתה מאיתנו את הכרטיס הספייר ונכנסה איתנו. המושבים שלנו היו בקיבינימט. ניסינו את שיטת מצליח והתיישבנו במקומות הכי טובים באיצטדיון.
לא הלך, העיפו אותנו. ושוב. ועוד פעם. בסוף מצאנו מושבים ליד הקרן עשרה מטרים מהמגרש. היו עוד כמה ריקים וקראנו לכל החברים ופתחנו יציע.

כמה אנשים מהבית דאגו לספר לי כמה הם רואים יותר טוב ממני את המשחקים בבית שלהם בישראל. הם צודקים מאה אחוז. גם יש להם תכונה משותפת: הם מעולם לא היו במשחק.

איזה אנרגיות איזה גלי ענק, 85,000 איש. תפוסה מלאה שואגת בכל גול. מה שקורה על המגרש הוא שולי. וכשיש גול לואיס פביאנו רץ אל הקרן כל כך קרוב שאפשר לתת לו כיף על הקבסה. משחק כביר. אחר כך אנחנו נפרדים שוב מאמילי, הפעם כנראה לעד וחוזרים ברכבת סחוטים. כשמגיעים לתחנה מבסוטים שהמכוניות עוד שם.

התעלומה הגדולה של המונדיאל היא כזו: איפה כולם?
איפה האירועים הענקיים? איפה הברים המפוצצים באוהדים? איפה מסיבות הענק?

את התשובה אנחנו כבר יודעים. אין. כלומר, כמעט ואין.
בהתחלה חשבנו שאנחנו מחוץ לעניינים ושיש מקום שבו מאוד סוער ורק אנחנו לא יודעים איפה זה, אבל בהתחשב בעובדה שבהרכב רחב אנחנו שמונה אנשים וכל אחד מברר בדרכו שלו איפה כדאי להיות, הגענו במהרה לתשובה המאכזבת.

העובדה היא כזאת. לראשונה מאז שאני זוכר מארחת את המונדיאל מדינה שלא מעניין אותה כדורגל. הם יגידו שכן, אבל הם מעניין אותם רק הבאפאנה באפאנה שלהם ובשאר המשחקים אתה יכול לשכוח מדרום אפריקאים שיצאו לרחובות לחגוג ולשתות. הם לא מבינים כלום בכדורגל ולא נושמים את זה. בייחוד לא הלבנים, שהם האוכלוסיה שיש לה את הפריבילגיה לבזבז כסף על דברים. בנוסף, זאת מדינת עולם שלישי ש-80 אחוז מתושביה מתנדנדים על קו העוני, לא בדיוק מצב שבו הם יכולים באמצע השבוע בכיף שלהם לראות 3 משחקים ביום ולצהול ברחובות. אחרי הכל הליבה של האוהדים במונדיאל זה המקומיים והאוהדים מחו״ל רק מעבים אותם. תיקון טעות, הם כן צוהלים ברחובות, אבל בלי הרבה סיבות וסתם כי הם אנשים חמים ושמחים.
נוסיף לכל זה את הגודל הבלתי נתפס של יוהנסבורג, עיר שאתה יכול לנהוג שעה שלמה על 120 קמ״ש בתוכה ולא לצאת ממנה, ואתה מגיע למצב שבו יש המון אוהדים, רק שהם פזורים על מאות הוסטלים ומלונות, קור כלבים בחוץ אז מעט אנשים פוקדים את הרחובות ואת פסטיבלי הצפייה ההמונית, ואנחנו בדרך כלל משתדלים למצוא פאבים מגניבים ויחסית הומים כדי לראות המשחקים. מודה, יש אלמנט של אכזבה בעניין, אבל בהתחשב בזה שאנחנו לא משלמים על לינה ושבמשחקים להם יש לנו כרטיסים האווירה משוגעת והאנרגיות פראיות, אנחנו לא סובלים. יש קלפים ואלכוהול וחבר׳ה וכדורגל (משתדלים לשחק פה ושם).

חוץ מזה, בנימה חיובית, המצב כן מתחמם ומשתפר ומקומות מתמלאים לאט לאט והנסיעה לקייפטאון לשמינית גמר, שם תמיד כיף, נראית מאוד מבטיחה.

הייתי מאושר לראות את החומה הבצורה של איטליה הולכת הביתה, נבחרת מרגיזה.

שמחתי לראות את צרפת היבשושית נבעטת מהמונדיאל, ועוד על ידי דרום אפריקה. הייתה פה שמחה גדולה מאוד אחרי המשחק הזה.
את המשחק ראינו בתוך בר בקזינו. חלק ממקומות הבילוי הכי טובים בעיר יושבים בתוך בתי קזינו וזה מאוד נורמטיבי פה.
כמובן שניצלנו את ההזדמנות לזרוק קצת כסף על כלום.

כן, נכנסתי עם חמישים שקל לקזינו במטרה להפסיד אותם.
בהתחלה לא הלך לי והחמישים הפכו לשלוש מאות, אבל בסוף הצלחתי כמו גדול לאבד את הכל. זה מה שקורה כששמים הכל על אדום (הייתי עם חולצה אדומה, אתם מבינים שפשוט לא הייתה לי ברירה) מאוד נהניתי מהתהליך.
הימורים הופכים אנשים למוטרפים. היינו שם רק שעתיים אז לא ממש נכנסתי לעובי הקורה אבל חוץ מאיתנו, נראה שאף אחד לא נהנה שם, גם כשהוא זוכה. ראיתי מישהו זוכה באלף דולר ולא ממצמץ. איזה דיכאון בנאדם, אם לא תשמח עכשיו אז מתי? שמחים וקלים בכמה עשרות שקלים עזבנו את המקום.

עוד סיפור לא קשור לכדורגל, כדי לקנח, שעכשיו (לאחר שסיפרתי להורים בסקייפ והם לקחו את זה יפה) אני יכול לחלוק:

שבועיים וחצי אחורה, בקייפטאון, לילה ברחוב הבילויים המרכזי, אחרי שחזרנו מהבאר קפצנו אני ואמילי (קנדית, מקסיקו, הייתה צריכה לבקש מיליון דולר עם המזל שלה) לקנות עגבניות וביצים לשקשוקה של הבוקר. האירוע פסח על עובד שקפץ להזיז את האוטו ולישון.

בדרך חזרה, ממש על הרחוב הראשי, חמישים מטר מהפאב הכי הומה, מתקרבים אלינו שלושה שחורים פצוצים למדי, ומבקשים כסף, אני אומר לא לא, תרמתי במשרד עזבו אותי באימא שלכם, ואז, ממש מהר, אחד חוסם לאמילי את הדרך, וההוא שמדבר פתאום צמוד אלי ויש סכין על הבטן שלי. זה היה כל כך מהר שלא הספקתי לפחד (בדיעבד, אחרי שניתחנו את המהלכים באולפן אמרנו שאם הוא היה מסומם חכם הוא היה מראה לי את הסכין מרחוק) אינסטנקטיבית סובבתי לו את היד חזק ודחפתי אותו רחוק ממני, וצעקתי עליו, האם אתה רוצה שאני אקרא למשטרה? הוא שמט את הסכין, כנראה גם היה קצת בשוק, אני תפסתי חזק את היד של אמילי, מוכת הלם-קרב (אין להם דברים כאלה בקנדה) ובנחישות הלכנו משם.

לסיפור יש עוד טוויסט, פינאלה משעשע: בוקר אחר כך, אנחנו חונים את המכונית מול הבאקפאקר, שנמצא באותו רחוב, כדי להתפנות מהחדרים ולעבור למיקאיילה, והנה ניגש אלי אותו פצוץ סכינאי ומבקש נדבה, לא ייאמן, אני אומר לו בנאדם, אתה איימת עליי אתמול בסכין, אתה לא מתבייש, הוא מסתכל עליי טוב ולא זוכר אותי, אומר לי, לא זה לא אני. אני אומר כן זה אתה, אין לך שיניים אני זוכר אותך. הוא אומר לא לא, לא אני.
אני מזהה את הפוטנציאל לסוף מצחיק לסיפור ונותן לו שקל במטבע המקומי.
מאוחר יותר פיתחנו את משוואת השוד המזוין המעודכנת:
גודל השחור x כמה הוא פצוץ x גודל הסכין = כסף או לא כסף.

האינטרנט מתעכב וכך גם הפוסט.
משחק הבא: שמינית גמר: ארגנטינה-מקסיקו.

בערב שלפני המשחק נסענו לפרטוריה לראות שם את המשחקים באיזור של הבילויים.
לרוב החברים היו כרטיסים למשחק של אותו ערב (ארה״ב גאנה, משחק פח) ואני עובד ושחם (חבר של חברים של יובל, בחור סבבה) היינו בפרטוריה. פרטוריה באמת יותר מגניבה מיוהנסבורג, לפחות איזור הבילויים. מלא אנשים, יותר אווירה, יותר צעירים. על הכיפאק.
יושבים, משחק נהנים, פגשנו שני חבר׳ה אקס סיירת גולני (מה זה קשור להגיד שהם היו בסיירת? תיכף תיכף) פתאום פוגשים חבר׳ה שאני ועובד פגשנו כבר בטיול (אין כח וצורך להרחיב עליהם, בזבוז מילים) יאדה יאדה אני מדבר עם בחורה מהחבורה הזאת סתם על כלום, בזמן שעובד ושחם יושבים בחלק יותר פנימי של המתחם.
אני חושב שעצמתי עיניים לשנייה ברגע שזה קרה (הייתי אחרי כמה בירות) אבל את ההרגשה אני יכול לתאר כשחור לגמרי, ואז בלוק של בטון שפגע לי ישר לפנים.
זאת אמנם לא פעם ראשונה שלי, אבל כל מי שקורא את השורות האלה וחווה את זה בעבר כבר יודע שמדובר באגרוף שעף לי חזק לתוך הפרצוף בלי ששמתי לב.
מסתבר, שלבחורה הזאת היה חבר, או חבר לשעבר, או משהו, והחבר היה מאוד שיכור, והחבר היה אינדיאני גדול, והחבר חשב שהוא ראה משהו שהוא לא ראה, והחבר לקח ספרינט רציני והחבר קפץ גבוה והוריד אגרוף מדויק וחזק ישר לעין שלי.

עשרה מטרים ושלושה גלגולים אחורה אני שוכב על הריצפה, המשקפיים עפו לקיבינימאט (איזה קטע- לא נשברו, סחטיין על אופטיקנה)
למאית שנייה לא מבין מה קרה (לא בדיוק סיטואציה שאתה מנחש מיד) ואז כשאני מבין שחוץ מהמהלומה מישהו גם מתחיל לבעוט בי, אני מבין שמדובר בבן אדם ואז מצטמצמות האפשרויות: מי שונא אותי? מי שונא אותי באפריקה? מי שונא אותי באפריקה מספיק כדי להוריד לי כזה אגרוף משמעותי ולא ספורטיבי?
אני מספיק לתפוס רגל אחת לפני שהיא בועטת בי שוב ואז משהו כבר תופס את המישהו מהצד השני. אני קם, מנער את הראש לא מסתכל על אף אחד, נכנס בשקט ובזריזות לבאר ואומר לעובד ושחם בשקט: מישהו העיף לי אגרוף לפנים, בואו שניה החוצה. יוצאים החוצה, מסתבר שמאחורינו עמדו כל המשטרה של המתחם, והבחור הגדול מרותק לריצפה על ידי שני כושים יותר גדולים, ושוטר לבן שואל אותי אם אני רוצה להגיש אישומים. אני מחשב בראש המאוד כואב ובוער שלי כמה אשכנזי זה להגיש תביעה ואומר לו לא לא, אני מסתכל על הבחור, באמת אינדיאני שיכור שבור לב עם ימנית בומבה, הוא פשוט קנאי, אני אומר, פשוט זרוק את הבנזונה הזה החוצה.
אחרי התקרית עובד מביא לי מגבת עם קרח, והחברה מהסיירת מבקשים בכל לשון של בקשה שנצא החוצה ונשבור לו את הרגליים. מפתה מפתה, אבל לא. בשביל מה? מישהי שלא איכפת לנו ממנה, ובחור שלא מעניין אותנו על הסיכוי שיש לו ביד בקבוק שבור? כבר היה לי סכינאי בקייפטאון (למרות שהתקריות נראות לכם קרובות יש רווח של כמעט חודש) אני לא צריך תגרה עם תייר. אגרוף זה רק אגרוף ואידיוט הוא רק אידיוט וחצי גיבור כבר הייתי בקייפטאון, מה גם שכמו ששני אלה נראים זה יהיה רק לעודד אותם ולא לעשות כלום.
ובשורה התחתונה – אגרוף אחד כבר חטפתי.
הפרצוף כואב מאוד, אבל אני מתמיד עם הקרח גם כשהפנים קפואות, ובאמת נשארו בעיקר כאב ושטפי דם אדומים, צילמתי תמונה אני לא בטוח איך יצא כי כאב לי באותו רגע ולא הסתכלתי, אני אעלה אותה עם כל השאר.
אנחנו חוזרים לדירה, אני ועובד מחליטים שלדתיים לא חוזרים במצבנו, ושלוש שעות אחרינו מגיעים כולם, אני לא ישן, בנוסף לכל התפתח בן רגע גם ווירוס בטן של 24 שעות וכולי צמרמורות ובאסה, איך שהם נכנסים כולם מספרים להם והם מתפוצצים מצחוק, גם אני, סך הכל מצחיק וגם באותו רגע לקחתי את זה בקלות (על אף שאפילו בכתיבת שורות אלה שלושה ימים מאוחר יותר כואב לי הפרצוף).

במשחק יום אחר כך אני עדיין מרגיש חרא.
אנחנו כמובן מאחורי מסי והחבורה בתכלת-לבן.
עם כל גול של ארגנטינה אני מרגיש קצת יותר טוב.
אנחנו יושבים ממש על הקרן וקרלוס טבס מפנק אותנו בגול הכי יפה במונדיאל עד עכשיו. איזה ניצחון.

אחר כך- שמינית גמר ספרד – פורטוגל, על הכיפאק, וכמו שזה נראה הרבע גמר שלנו יהיה ארה״ב- אורוגוואי, כך שנרקמות תוכניות למכור אותו.
קנינו במקום את ברזיל-הולנד בפורט אליזבת וטסנו לקייפטאון לראות את השמינית.

נמל התעופה בשומקום מחוץ ליוהנסבורג וחברת הטיסה כל כך שכונה שאנחנו מגיעים עשר דקות לפני ההמראה ומספיקים לעלות עליה, מה גם שבין הנמל למטוס אין שרוול או אוטובוס או כלום, אתה פשוט הולך לך על שדה התעופה עד שאתה מגיע למטוס.

תוכניות לזמן הקרוב: משחקים, בירות, לטפס על הר השולחן, לשחות בים ולנסוע לפורט אליזבת׳.

איובה!

גז גז גז!!

יוני 14, 2010 - Leave a Response

הדרך הארוכה לקייפטאון נמרחת כמו חמאת בוטנים על הלחם שלנו, מתמתחת כמו מתעמלת רומנייה באולימפיאדה ופשוט לא נגמרת.
חמישה ימים אחורה אנחנו ביוהנסבורג, עיר החטאים העצומה.
מגיעים בלילה, מוצאים את עצמנו בתוך באקפאקר שומם לחלוטין, שאמור להיות מומלץ ביותר. למקום קוראים בראון שוגר, והוא למעשה טירת שעשועים ורודה שנבנתה בשנות השבעים לשימושו הפרטי של ברון סמים מקומי. כמה עשורים והרבה החלפות ידיים הפכו אותו להוסטל סקסי למדי, שלצערנו משעמם לגמרי. אנחנו מבשלים, פותחים אוהל ונרדמים.

בבוקר לאחר מכן אנחנו אוספים את עירא מ-soweto, הטאונשיפ השחורה העצומה. קטע מצחיק, הוא ישן אצל הבחורה שהייתה אמורה לארח אותנו בקאוצ׳סרפינג. סווטו ענייה וענקית, חביבה ביום ומפחידה בלילה.
לקחנו אותו איתנו וזרמנו לבאקפאקר נחמד בפרבר צפוני של העיר. שהינו שם יומיים, התערבבנו עם האפריקאנרים, השחורים, האמריקאים הארגנטינאים וההולנדים. ביוהנסבורג כבר בהחלט אפשר לראות את תחילת הטפטוף של אוהדי הכדורגל לתוך המדינה. אחרי יומיים של בירות, פסטה ופאנקייקים, שבמהלכם חיפשנו עוד מקומות לישון בה
במהלך המונדיאל, נסענו לדאיימונד דיגרז באקפאקר, המקום אליו נחתו טולדו, יובל והחברים שלו. הבאקפאקר הזה היה אחד היותר מלאים ומלאי חיים שנתקלנו בו. אחרי סבב חיבוקים קצר, הנבחרת הישראלית העצומה עשתה על-האש מפואר, שהמשיך למסיבה באחד המועדונים המקומיים בחברת כל תושבי הבאקפאקר הצעירים (ובעצם גם כמה פחות צעירים). היה מעולה אבל בסוף הערב התגלה שלעובד נגנב המעיל (לא נורא) ולאחר שהחברה הישראלים הכניסו את הבנות שבאו למונית הראשונה, וויתרו כמו ג׳נטלמנים על השנייה לטובת שאר הבחורות וכמה בחורים (סלובנים או סקוטים, מי זוכר) הם נתקעו באמצע העיר באמצע הקור (עובד בלי מעיל) באמצע הלילה בלי מונית.

תחנת המוניות בטלפון דיווחה שיש לה 4 (!) מוניות: שתיים אספו את מי שבא איתנו, אחת רחוקה, ואחת תוכל לאסוף אותנו בארבע בבוקר. כך שבלית ברירה התחלנו בהפרת כל חוקי ספרי-המטיילים; ניסינו לעצור טרמפים, נראינו אבודים, הומלס רדף אחרינו ברחוב (עובד הקפוא הציע שנרביץ לו בראש וניקח לו את המעיל), ובסוף הגיע שוטר בניידת ושיחדנו אותו כדי שיקפיץ אותנו בחזרה לבאקפאקר. בדיעבד יותר זול ממונית.

בוקר אחר כך הרבצנו שקשוקה מפוארת וכל תושבי המקום התפעלו ונגסו בטוסטים שלהם בקנאה.

בלי להיכנס לפרטים מיותרים, כפיר רצה להצטרף אלינו אבל חשש ובצדק לאבד את מקומו בחבורה של החברים של יובל עם הדירה והמכונית(המשחקים שלהם חופפים) ויובל לא רצה לעזוב את החבר׳ה שלו. הייתי מאוכזב שהם לא יצטרפו אלינו בדרך דרומה, אבל סגרתי עם כפיר שננסה לטייל ביחד אחרי המונדיאל בדרך לנמיביה וכו׳. בכל מקרה יכול להיות שנוכל להשתכן בקומבינת הדירה שלהם ביוהנסבורג במהלך המשחקים, מה שיכול להוזיל בהמון את הסבל הכלכלי שכרוך בעניין. בבוקר לאחר מכן הם עזבו ואנחנו נשארנו עוד לילה להתארגן לקראת הנסיעה דרומה. ביקרנו במוזיאון האפרטהייד, לא הספקנו הכל אבל היה מאוד מרשים ומעניין.
בבאקפאקר פגשנו את אמילי, סטודנטית קנדית צרפתיה נחמדה שמטיילת לבד, (בחורה לבד באפריקה- רעיון בינוני) והיא חברה אלינו בדרך דרומה. שמחנו שלמרות הכל נהנה מחברה בנסיעה הארוכה, ואמילי התגלתה כסבבה לגמרי. באנגלית היא חלשה מאיתנו, אך דוברת צרפתית סינית ספרדית ופורטוגזית ומאמנת כדורגל ילדים בקנדה. התברר שביחד שלושתנו צוות טוב; עובד נוהג, אני מנווט, ואמילי משמיעה את המוזיקה האיומה שלה בקולי קולות (לפחות אין חשש שעובד יירדם). הדרך ארוכה, 1500 פרסאות בין יוהנסבורג לקייפטאון, ובדרך עצרנו בעיירה המנומנמת ביותר שראינו עד כה וישנו שם כדי לאגור כוחות למחר.

הדרך מתקמטת ומתנשפת, כל עשרים דקות האספלט מתיישר לכביש ששם בכיס את כביש הסרגל, ואמילי נחושה ללמוד עברית,ומשקיעה וכותבת במחברת, בזמן שעובד ואני מגרדים בפדחת בניסיון להסביר את השפה והזמנים, ובעיקר את העובדה ש-who זה הוא, he זה היא, me זה מי?
רק עכשיו אני מבין כמה זה מבלבל לדוברי האנגלית.
אבל היא תלמידה שקדנית וכבר שולטת כמעט ב׳-150 מילים

זמינות האינטרנט האלחוטי מתעכבת ואנחנו ממשיכים.
אחר הצהריים קייפטאון נפרשת לעינינו. עיר יפהפייה, הר שולחן ענק באמצע, וחופים נדירים.
אם חשקה נפשך בשחייה באוקיינוס, יש מבחר של שלושה. כל אחד יותר קריר ונעים מהשני.
התדפקנו על דלת באקפאקר מומלץ במרכז העיר ומצאנו מיטות במעונות. בערב חיפשנו ברחוב מקום לאכול ואיזו הפתעה- משום מקום קופץ לי על הגב מישהו, אני מסתובב באגרופים שלופים ומגלה שאלו אווה ומוד, שתי הוטרינריות הקנדיות שפגשנו בפרטוריה לפני 3 שבועות. איזה עולם, מסתבר שהן סיימו את הקורס ונסעו לבלות בקייפטאון. מיד התחילו כולן לפטפט בצרפתית ואני ועובד די שמחנו שאנחנו לא צריכים לשעשע אף אחד וגם יכולים קצת לתרגל שוב את העברית בינינו.
אכלנו במסעדה מקסיקנית נחמדה (אמילי, שגרה במשך שנתיים במקסיקו בחרה את המנות) ויצאנו לשתות.

הקבצנות בדרום אפריקה היא מסחרית. בכל פינת רחוב יש עשרות קבצנים מקצועיים, או אנשים ש״מוצאים״ בשבילך מקום חניה, או כאלה ששומרים לך על האוטו (ובעיקר שומרים שאם לא תיתן להם טיפ הם יזמינו מישהו שירים לך אותו) ומנקי שמשות ופותחי דלתות ומה לא. סימן הזיהוי המקומי לקבצן ״מקצועי״ או ״בשירות המדינה״ הוא סוג של סרבל זהירות בדרכים זוהר שכזה. בכל יום אתה מוצא את עצמך מבזבז כמה שקלים טובים על איזהשהיא סוג של נדבה מאולצת.

בלילה הקבצנים הופכים לגנבים, חלקם גם אלימים, תלוי באזור ובשעה.

קבענו עם הבנות שכבר נדבר איתן מתישהו וקפצנו לקנות אוכל לבשל בבוקר.

בוקר של יום חדש, שמש זורחת על העיר הדרומית ביבשת, וכולם מסבירים לנו כמה זה נדיר, מזג אוויר כזה טוב בקייפטאון באמצע החורף. אנחנו מאוד שמחים ונוסעים לסיימונסטאון, פרבר מדרום לקייפטאון שמפורסם בפינגווינים שלו. כן כן, פינגווינים קטנים שמסתובבים על החוף על חול הים, וחיים להם בכיף בשמש הקופחת של הקיץ. אחרי ששיחקנו איתם קצת (באמת חיה מוזרה ומשעשעת – פתאום זה מרגיש מוזר ללכת על שתי רגליים) התיישבנו על הסלעים שעל הים ושיכשכנו רגליים. צפינו בחבורה של תיכוניסטים שחורים מקומיים במדי בית ספר משחקים כדורגל על החוף. אמילי אמרה בשקט כמה היא הייתה רוצה לשחק אבל הקנדים האלה והנימוסים שלהם, אז הלכתי לדבר עם אחד החברה וכך הצטרפנו כל אחד לקבוצה. הם לא אול-סטארים, החבר׳ה האלה, אבל היה כיף. אמילי כבשה שער יפה (הבחורה באמת יודעת כדורגל) ואני רק בישלתי שניים. בשלב מסוים כולם חתכו ואנחנו קפצנו למים (קפואים) ועובד יצא בריצה והרשים אותנו בסלטות של קפוארה.

המשכנו בדרך הדרומית לכף התקווה הטובה (כן כן, המקום הזה שרואים על המפה וחושבים שמדובר באיזו מושבת פיראטים)
מדובר בפארק לאומי יפהפה, מלא בבאבונים ובנות יענה ועוד הרבה סוגים אחרים של יונקים ועופות. הבאבונים הם חיה עם פוטנציאל להיות מסוכנת, ופעם ראינו מישהו שעצר בצד הכביש לצלם באבון והנ״ל פשוט ניתר לתוך המכונית שלו, מבריח את אישתו החוצה כדי לגנוב קצת אוכל.

כף התקווה הטובה, ובצמוד לו קייפ פוינט, הוא מקום מדהים, צוק אדיר שיושב על נקודת החיבור של האוקייאנוסים. טיפסנו במעלה הצוק וישבנו ברוגע על ההר הדרומי ביבשת.
גם אם הפעם זה באמת נכון, נדמה לי שכל מקום שנוהגים אליו מעל 1500 קליקים מרגיש כמו קצה העולם.

אחרי עוד ערב חביב בבאקפאקר, בישלתי בולונז לחבורה ואחרי שהם נרדמו ירדתי לבר לשבת על בירה והיה מעולה (הברמנית הזמינה אותי לחמישה סיבובים של טקילה מקומית, קצת נחמד מדי, את המיטה מצאתי בערך והתעלפתי.)

בוקר יצאנו לטפס על פסגת הר סמוך להר השולחן, שבתרגום חופשי נקראת פסגת אריה, טיפוס תלול שבסופו נוף נהדר ותה שהכנו. העיר היפה והר השולחן נראים כמו פוסטר ממבט הציפור, ואני ממליץ בחום לכל אחד על ביקור בקייפטאון.

בערב אחרי תיאומים קצרים הגענו לביתה של מיקאיילה, שמעתה תכונה מיקס, גם כי זה הכינוי שלה וגם כדי לחסוך באותיות.

מיקס היא כל מה שציפינו ויותר.

מרגע הפגישה איתה הבנו שמדובר באדם שונה.
קיבלה אותנו לתוך הבית שלה בכיף ובאהבה והסכימה לשכן את אמילי על ספה נוספת בשמחה, וכל זה ללא מגבלת זמן אמיתית.

בית השותפים של מיקס מגניב ביותר. קודם כל, הם ארבעה שותפים שגרים בבית של כמעט שבעה חדרים, מרפסת קדמית ואחורית וחנייה. הבית עצמו הוא אחד מהבתים הקולוניאלים הישנים הללו עם שירותים שהניאגרה גבוהה ומושכים בחבל, וראשי המקלחות גבוהים ורחבים, חלונות העץ כפולים ורחבים והריצוף בהשראת הוד מלכותה. בקיצור מגניב.
אנחנו השתלטנו על חדר הטלוויזיה, כל אחד ספה ואני קיבלתי מזרן.
השותפים עצמם נחמדים ונוחים ולא הביעו מורת רוח מהפלישה הציונית לחיים שלהם. אחד עליז לחלוטין, אחד לא ברור והשלישי סטרייט. שלושתם סטודנטים לקולנוע ומשחק, שניים בדיוק סיימו את פרויקט השנה השלישית שלהם, ראיתי, די מגניב, עשוי ברמה גבוהה מאוד.

עם הגעתנו בישלתי ספגטי בשני רטבים, בולונז ותאילנדי (מצאתי באינטרנט) כי מיקס היא צמחונית. כמובן.
המאכלים קצרו שבחים ופה אפשר לעשות הפסקה ולספר בכלל על הרגלי הטיול שלנו.
עובד נהיה מקצועי בנהיגה. הוא נוהג כמעט כל הזמן. הטרייד-אוף הוא שאני מבשל. האמת? כיף לי. מסתבר שאני טוב בזה, אפילו בלי חוש ריח, וחצי מהזמן אני ממציא מתכונים (הרוב מבוססי אורז, פסטה, מרק או בשר).
הכי טוב זה לבשל להרבה אנשים. זה כיף להסתכל על כולם אוכלים את תוצר בישוליך ומגרגרים בהנאה.

הרוסים הלכנו לישון. היום למחרת היה גשום.
קמנו מאוחר, הרגשנו כמו פיתות, אז קבענו יחד עם הקנדיות ללכת לסרט. הלכנו לרובין הוד. איזה נפילה, פשוט חרא של סרט. לא נורא, חתכנו למיקס והרבצנו ערב של אוכל טוב ובירות.

יום אחר כך הגיע שישי, ומיקס הזמינה אותנו לקבלת שבת בבית הכנסת שלה ולארוחת שישי בבית של ההורים.
מסתבר שבקהילה היהודית בקייפטאון, לא משנה אם אתה סוגד לבודהה וטוחן חזיר מצופה במוצרלה, אם נולדת לקהילה ה״קונסרבטיבית״, אז אתה נשאר כזה בהגדרה. וזה מתאר היטב את רוב הקהילה: יהודים לא ממש שומרי מצוות שפוקדים בכיף את המקדש השכונתי בערבי שישי כי זה נחמד לפגוש את כולם. בית הכנסת עצום, והוא נראה כמו מיליון דולר. צמודים אליו מוזיאון השואה המקומי והמרכז לחקר היהדות. יש כסף. המקום מאובטח כמו השגרירות האמריקאית ברחוב ירקון. ממש הרגשה של בית. הרבי המקומי צעיר ומוכשר, מצליח לשמור על הקשר עם הקהילה. לכל ערב שישי יש נושא קולינרי אחר, לרוב זוגות של דברים שלא ממש מתחברים אלא כשאומרים אותם ביחד. שישי הזה. ערב פלאפל ופרנג׳ליקו. מה אומר לכם, הפלאפל (שהוגש לאחר התפילה בחצר הגדולה) על הפנים, אך הפרנג׳ליקו על הכיפאק, וכל הקהילה שותה לה ביחד, גם הילדים, והרבי הולך ומוזג שוטים לכל אחד ומרים כוסות עם כולם. אחרי חצי שעה הוא עומד בכניסה וכל מי שמבקש לצאת חייב להרים איתו כוס לחיים, ומשקה הבחירה של הערב הוא לא חובה, מכל מקום צצים להם בקבוקי וויסקי וודקה. כשמגיע תורנו הוא כבר הפוך לגמרי ומברך אותנו בעברית קומית. אחר כך מיקס תסביר לי, שבכל שישי הוא שותה וצוהל עם כולם. וכולם מבסוטים, ולרגע נדמה לי שזו באמת כל התורה על רגל אחת.

אחרי בית הכנסת מיקס לוקחת אותנו לארוחה אצל ההורים.
כמו אגרוף לפנים נוחת עלינו העושר המטורף שלהם.
הם טחונים מכל כיוון שזה לא ייאמן, עשירים ככורח, משפחה שמחה ומפוצצת בכסף. הבית ענק ויפה, מעוצב בקלאסה. במטבח כמובן עומלות להן שתי שפחות בתשלום, טבחיות לבביות. האבא מציע לי וויסקי שעולה כמו הקטנוע שלי ואני זורם. באמת וויסקי טוב. הערב זו ארוחת שישי קטנה. רק חמישה עשר אנשים. האוכל מעולה והשתייה בוודאי והמשפחה שלה לבבית ומסבירת פנים, ממש כמו מיקס עצמה.
אני שואל לשירותים ומסבירים לי שזה דרך חדר הטלוויזיה.
רק הטלוויזיה שבחדר הטלוויזיה, לא הייתה מביישת חדר תל אביבי ממוצע. שוב אני פעור פה. כל המשפחה קצת שיכורה וכולם שמחים וטעים לנו. אנחנו נפרדים עם חוויה חיובית ביותר מהקהילה וחוזרים לישון.

בסופשבוע ארזנו את מיקס ויצאנו ארבעתנו לפסטיבל היין המוטרף (זה שמו באנגלית) ברוברטסון, שזה עיירה בתוך עמק ענק של כרמים שעתיים מקייפטאון.
מדובר בחוויה אפריקאנסית למהדרין.
האפריקאנרים, מכונים כל הלבנים המקומיים דוברי שפת האפריקאנס, צאצאיהם של כל ההולנדים הבריטים והגרמנים שכבשו פה את המדינה בעבר.
הפסטיבל מגניב לגמרי. כמעט היה נפילה כי לא הזמנו מקום לישון אלא באנו ספונטניים, אבל בסוף מצאנו מקום קמפינג מרהיב, מדשאה על הנהר שנהדר להרים עליה אוהל.
חזרנו לפסטיבל, התעופפנו על שלושה ארבעה בקבוקי קברנה טובים, ורקדנו עם אלפי השיכורים לצלילי הלהקות המקומיות (לא רעות בכלל). את הערב סיימנו מבסוטים באוהלים, ונרדמנו בזריזות של נזירים מבוסמים.
בבוקר לאחר מכן מיקס לקחה אותנו לrock climbing. האזור מפורסם בסלעי הטיפוס שלו, וכך, לאחר הליכה של שעה בשטח. הגענו להר תלול, חברים שלה כבר היו תלויים בחבלים על קצוות שלו. הצטרפנו אליהם (מדובר בהר, כן? אין ארבעה חבלי אבטוח ומדריך בשם עמינדב שכבר ארבעים שנה במקצוע. רק עשרה חבר׳ה, כמה חבלים כמה שאקלים והר).
אלה, כמו נינג׳ות מטפסים על הסלע. אני ניסיתי לא לבייש ולעלות בזריזות שלהם, אבל תנועה לא מוצלחת השאירה אותי תלוי בין שמיים לארץ, כשרק עובד מחזיק אותי עם החבל.
עובד עלה קליל כסנאי ואז הגיע שוב תורי.
אמרתי אין בעיה שנייה אני עם הגזייה מכין פה ריזוטו עגבניות מיובשות ובולגרית עם רוקט, תיכף אני בא.
אחרי הבישול עליתי גם אני (איזה כיף להצליח את זה).
ואז אכלנו והסכמנו כולנו שזה המתכון המוצלח ביותר שלי עד כה. אמילי לא ממש הסתדרה עם הטיפוס אבל לא לקחה את זה ברוח טובה אז סידרו לה עליה קטנה שהיא יכלה להשתלט עליה. מיותר לציין ששאר החבר׳ה תפרו עליות פסיכיות למדי.

אחרי הסופשבוע המעולה חזרנו לביתה של מיקס לשינה טובה.
בדרך הביתה התקשרו אלינו נטע וענת.
רברס. בערב הראשון עם מיקס יצאנו לרקוד ופגשנו שם את תום ודורי, חברים של המשפחה של מיקס שגם באו לדרום אפריקה, שני בחורים כיפיים מכוכב יאיר. יחד איתם במסיבה היו שתי בנות בשלהי הטיול שלהן באפריקה שכבר היו למעלה באוגנדה וחזרו דרומה. הבנות השיגו את המספר שלנו דרך מיקס ושאלו אם בא לנו לנסוע לטייל בהרי הסידרברג, שרשרת מרהיבה במערב המדינה. מיקס אמרה שמאוד כדאי לנו אז אמרנו על הכיפאק. אמילי החליטה להישאר בקייפטאון.
אני מבחין שהפוסט הזה ארוך כאורך הגלות ומבין שהוא לחזקים בלבד. ולכן אני מרשה לעצמי להמשיך ולהפריז :-) ולספר את סיפורה של אמילי, שהוא סיפור עם מזל רע ומוסר השכל על זוגיות:
יש בחורה, צרפתייה קנדית נחמדה, נוסעת למכסיקו לשנתיים להתנדב ולעבוד, פוגשת מקסיקני, הוא אומר לה אולה! הם שנתיים ביחד, היא חוזרת לקנדה והוא בא פעמיים לתקופה ארוכה והם עוד שנתיים ביחד, הם מתכננים לבוא למונדיאל וקונים כרטיסים, שניהם חולים על כדורגל. מערכת היחסים דועכת והיא מחליטה לחתוך. יום לפני הטיסה הוא מודיע לה שמצטער גברת, אבל את הכרטיסים שלה (הכל רשום על שמו) הוא ימכור, אלא אם היא תחזור אליו. היא מחליטה לנסות את מזלה. היא מגיעה לכאן לבד, ללא ניסיון בטיולים, ועל הלילה הראשון גונבים לה מהתיק סכום שבשקלים שווה 1500. אחר כך קורה לה משהו אחר ממש גרוע, (אני אספר בנפרד בהמשך), והיא פוגשת אותנו ומצטרפת אלינו. ממש קרמה דפוקה.
בכל מקרה היא מחליטה להישאר בקייפטאון אחרי הסופשבוע ולנסות צעדים אחרונים להשגת הכרטיסים.

בחזרה לבנות.
הם כבר ישנו שם בלילה שלפני, ובבוקר הדרך לשם נמשכה כמה שעות, בשלב מסוים כבר אין כביש, ובשלב מסוים כבר אין קליטה, והבנו שכנראה נטייל לבד. הגענו למקום שמיקס הציעה בשתיים בצהריים ואמרנו שנעלה את ההר בצורה ספורטיבית כדי לא לאבד את השמש. את התמונות מהמערות והקיפולים בתוך ההר תראו בנפרד, אבל על הפיסגה חיכתה הפתעה. ארבעה נקודות שחורות קטנות. כשהתקרבנו ראינו שתפסנו את החבורה. מסתבר שהם לקחו את כל הבוקר בטיפוס, ומאוד התפעלו מהזריזות שלנו. (גם אני, בעצם, בפיסגה הייתי כבר מחוק). אחרי שירדנו נסענו איתם לבאקפקר נהדר באמצע השמורה, הבנות לקחו חדר והבנים פתחו אוהלים באמצע מטע התפוזים של המקום. מסביב רצים חופשי ארבעה כלבים, מלא עיזים טווסים, כבשים ותרנגולי הודו.
בישלנו בצוותא, הם הכינו את האורז ואני את הפסטה ברוטב בטטה, וירדנו לנו על בקבוק יין.
בבוקר מזג האוויר היה מאכזב, אז לקחנו מסלול קצר למערות וסלעים מרהיבים בסביבה. הגשם תפס אותנו ובמהרה מצאנו את עצמנו עושים תה בתוך מערה. ביום לאחר מכן טיפסנו למפל מרשים וחזרנו לקייפטאון. כשחזרה הקליטה התברר שמיקס חלתה ובניגוד לתוכניות לא תצטרף אלינו ליוהנסבורג, אבל אמילי נשארה בקייפטאון ואיזו הפתעה: התהפך המזל. יש כרטיסים, היו לה שלושה ימים אדירים והיא קיבלה מלא דברים מגניבים חינם. טוב לשמוע וגם טוב לכיס שהיא תחלוק איתנו את הדלק ליוהנסבורג.

בינתיים אני חולה. דלקת גרון.
השמש עולה ואנחנו יוצאים צפונה. אני נוהג ראשון. חמש שעות ואז עובד מחליף אותי. מרגיש לא משהו. לאמילי אין רישיון.
האוטו דורס את הכביש. נוסעים על 130 וזה איטי על הכביש הזה. ושוב הדרך לא נגמרת. כבר נהגנו 8000 קילומטר מאז שנחתנו פה.

הדרך ליוהנסבורג סוף סוף מסתיימת.
הפעם באמת נהגתי. עשר שעות אני וחמש עובד. 1600 קילומטרים על השעון ביום אחד. עם המחלה והכל באמת הרגשתי סמרטוט בסוף. נחתנו ב4 בבוקר בדירה שבה גרים יובל כפיר עירא והחברים, ונפלנו לישון. אמילי גם תפסה ספה כי לא מצאה סידור.

בוקר עולה, אני עדיין חולה והמונדיאל מתחיל היום.
אמילי שוב בסרטים, האקס שלה לא בנמצא, המשחק עוד 4 שעות ואין כרטיסים. אנחנו כבר פסימיסטים. עוד חדשות ממוצעות, מסתבר שאנחנו לא מסתדרים בדירה שלהם לכל התקופה ואנחנו מתדרדרים לחיפוש נוסף של מגורים.

דרך דוד של אח של חברים של קרובים של עירא אנחנו מוצאים איזו משפחה דתית שמוכנה לארח אותנו קצת. מרגיש קצת כמו למכור את נשמתך אבל כשאנחנו מגיעים לפגוש אותם אנחנו מגלים שהמשפחה נחמדה מאוד ומפנקת ביותר, ולא מתווכחים עם מגורים חינם. בינתיים בודקים אופציות לשבועות הבאים.

את אמילי מורידים בבאקפאקר החדש שלה ומאחלים לה בהצלחה, אבל יודעים שהלך עליה.

בערב מגיע המשחק הראשון שלנו. ארגנטינה ניגריה.
איזה טירוף. איזה שמחה. למי שלא יודע, כיוון שההגרלה אקראית כולם יושבים ליד כולם, אין יציע שהוא רק של קבוצה מסוימת.

מי שראה כבר משחק של המונדיאל בטלוויזיה, בוודאי שמע לכל אורכו צליל קבוע וחזק שניתן רק לתאר כרעש שמייצר קרנף שנאנס על ידי פיל. צלילה של ה- Vuvuzela, שופר הפלסטיק המקומי שיש כמעט לכל אחד, מייצר רעש עצום במשך כל המשחק. מצד אחד מאוד שמח, מצד שני מאוד מרגיז. עובד כבר רכש לעצמו אחת (הוא דיבר על זה בלי סוף) וגם הוא מחצרץ להנאתו.

המשחק היה אדיר, ראיתי את כל הגדולים של ארגנטינה מקרוב, וגם השער שלהם היה יפה (אם כי עוד שלושה ארבעה שערים לא היו מזיקים) ונשארנו עם טעם של עוד.
בערב טלפון מאמילי. לא יאומן כי יסופר. היא לא מצאה את האקס, הלכה לאצטדיון כדי למצוא אותו (בין 80,000 אנשים, כן?) לא מצאה, ניסתה לקנות מספסר ומישהו נדחף לפניה וקנה ממנו עמדה עם עיניים דומעות ברחבת הכניסה. פתאום ניגש מישהו עם ז׳קט של פיפ״א, אומר לה ראיתי שאת מחפשת כרטיס, יש לי פה כרטיס לvip אולי את רוצה, היא אומרת ברור אבל כמה זה, הוא אומר לה לא לא אני עובד בפיפא קיבלתי כרטיסים חינם אין לי עם מי ללכת אולי את רוצה, היא אומרת ברור ורואה את המשחק מהזווית הכי טובה, מוצאת את האקס, הוא מביא לה את הכרטיסים ומפצה אותה כספית על המשחק הזה. לא ייאמן, מזל של בלונדיניות קנדיות.

בינתיים אנחנו מתארגנים על האוטו הבא שלנו, הולכים לראות משחקים על מסכי ענק בעיר ומחכים למשחק הבא.

עדיין מתארגן על להעלות תמונות. אין ממש מחשב וזמן, אבל בקרוב.

תודה על הסבלנות, פוסט הבא כולו מונדיאל…

איובה!

סוואזילנד מאן!

מאי 26, 2010 - תגובה אחת

בפאנקי מאנקי באקפאקר בעיר נולספריט פגשנו את סוון, בחור גרמני עם שם סקנדינבי שחיפש טרמפ לסוואזילנד.
עשינו חשבון שהוא לא נראה רוצח סדרתי (בדיעבד בחור חביב מאוד בן 37 שחייו מסתכמים בעובד-חוסך-מטייל וחוזר חלילה)ואנחנו חשבנו על לנסוע בעצמנו, והצענו לו להצטרף, בתנאי שישתתף בדלק.
סוון שמח מאוד וכך יצאנו שלושתינו דרומה על עבר ממלכת סוואזילנד ההררית. בדיקה קצרה במפה ובמדריך הראו שהגבול הקרוב ביותר נסגר בארבע בצהריים והשעה כבר 2 וחצי. שינסנו את הגלגלים ודהרנו במעלה ההר. הצלחנו להגיע 5 דקות לפני ארבע. שמחה והקלה מילאו אותנו, אך הרגשות היו מוקדמים
ומוטעים. בגבול, חוץ מלעשות לנו חוקן, הדרום אפריקאים חדרו לכל חלק במטען שלנו (לסוואזים לא ממש איכפת), ולאחר הגבול, שם קיווינו שתהיה תחנת דלק, התברר כי צריך לנסוע 30 קליקים (מעתה יהיה קליקים שמם הכתוב של קילומטרים, מילה ארוכה וארורה) בדרך בלתי ידידותית למשתמש. הדרך דמתה לטיול הג׳יפים הכי עצבני שאי פעם הרבצתי, אך בדרך נס, הרנו הקטנה יצאה מזה כמו חתול, לא מעט בזכות עובד ״זינוק בעלייה״ שלם.

בתחנת הדלק שאחרי הדרך הארורה המתדלק הביט במכונית ואמר לי ״צמיגים טובים״. מתברר שהעיירה הקטנה ליד הגבול יכלה להתקיים אך ורק על החלפת צמיגיהם של תיירים מפגרים שלא בדקו באיזה גבול עדיף לעבור.

סוואזילנד, ארץ גבוהה ויפה מורכבת כמעט ורק משחורים (הלבנים כאן הם בעלי אדמות, מתנדבים או מדריכי טיולים) בראשה עומד מלך, מסוואטי השלישי, יש לו 19 נשים, כך שפוליגמיה היא עניין די שגרתי, אבל מי שלא רוצה לא חייב :-)
סוואזילנד היא גם הארץ הכי מוכת-איידס בדרום אפריקה.
הערכות די מדויקות קובעות שבעוד חמש עד עשר שנים, האוכלוסייה, שעומדת היום על קצת פחות ממיליון, תתדלדל לפחות מארבע מאות אלף. עם זאת, האנשים נחמדים ואדיבים, ויש אווירה מאוד רגועה ונעימה.

מפה לשם נחתנו בלידוואלה לודג׳, באקפאקר להיט בו חנינו כל שהותנו בסוואזי. המקום יושב על הר נאה (עשינו את הטרק לפיסגתו, תמונות מצורפות), ובמרכזו זורם נהר. בערב הראשון מצאנו את עצמנו במרכזו של ליל פרידה מקבוצת מתנדבים ומתנדבות באיזור. הלילה התאפיין בשתייה מרובה ומשחקי שתייה (טוויסטר – ניצחתי, אבל כאב לי השפגט, משחק הכפיות -ניצחתי- אבל כאבה לי היד, אסהול, או שיטהד כלשון הבריטים – לא ניצחתי, שכחתי את החוקים, למזלי היו שני מקומיים לבנים לא מבריקים במיוחד שהפסידו יותר).
למחרת יצאנו לשמורת מילוויין, שמורה פחות עמוסת חיות או גדולה כמו קרוגר, אך ללא ספק בעלת איכויות אחרות. בעיקר העובדה שהתאפשר לנו לצאת מהמכונית וללכת בעצמנו לעבר החיות. היפופוטמים, תנינים, במבי וסוגים של באפלו הם הדיירים העיקריים במקום, וחזירי בר מסתובבים בכל מקום ומחכים שתזרוק להם איזה תפוח. אז זרקתי.
בלילה השני הקבוצה עזבה ונותרנו עם חברים חדשים: שלוש בחורות ספרדיות מהאיים הקנריים (לחלשי הגיאוגרפיה- איים גדולים לחופה הצפון מערבי של אפריקה, על האוקיינוס האטלנטי. הספרדיות התאפיינו בקולניות (הרבה אספאנייה ומעט אנגלית רצוצה), פלרטטניות, והתעסקות גדולה מדי בנעוריהן האבודים (הן חוות ברגעים אלו את משבר גיל השלושים), על אף שכל מי שאני פוגש נדמה לי צעיר מכפי שהוא באמת, וכל מי שמנחש את גילי מכוון גבוה יותר מ-23.

בערב קנינו במשותף עם הספרדיות בשר ועשינו בראיי, שזה השם הדרום אפריקאי ל-עלהאש, עם ההבדל שמדובר בצלייה מעל גחלים בוערים. בנוסף לבשר הרגיל קנינו קצת בשר אימפאלה(טעים מאוד – עכשיו אני פחות מזדהה עם אמא של במבי), שתינו ודיברנו מסביב לאש והיה נהדר. לחגיגה הצטרף גם אנטוניו, איטלקי מבוגר שפגשנו לפני שבוע בגראסקופ, ולא היה שווה איזכור אילולא מצא אותנו פה בסוואזילנד.

למחרת נפרדנו מהצ׳יקיטאס (הבטחנו להיפגש בדרא״פ) וגם מסוון (הבטחנו לשמור על קשר) שהיה די צמוד אלינו בארבעה ימים האחרונים. הצטערנו על הפרידה, אך גם הוקל לנו שנוכל לחזור מעט לעברית בינינו. ארזנו את הפקלאות ועזבנו את הבקפקר המקסים. החלטנו לעבור בדרך החוצה בקלצ׳ורל וילג׳ שמטרתו להראות לתיירים את החיים המסורתיים בסוואזילנד.
מה גדולה הייתה אכזבתנו. סתם מסחטת כסף (אם כי כסף קטן) חסרת תכלית ותוכן. כך נתקבלה ההחלטה – דרום אפריקה היא לא אפריקה, ולא נכפה עליה להיראות ככזאת רק כי טסנו עשרת אלפים קליקים. כשהחיים ייראו שבטיים, אז נחפש את השבטים. וכך אנחנו חוצים את הממלכה מצפון לדרום בדרך החוצה. לפני הטיול מישהו אמר לי – אין לך מה לחפש בסוואזילנד. צדק הבחור. אבל אני לא חיפשתי כלום ומאוד נהניתי.

פה אני אעצור לרגע לשבח את האייפון.
הבטרייה שלו מחזיקה נהדר (במצב מטוס) המוזיקה שלנו דרכו, כל האינטרנט, הסקייפ, הוא היומן שלי (יותר קל לכתוב מאשר במחשב ואפשר לעשות את זה בשק שינה) ודרכו אני מעלה את הפוסט בעברית, והכי חשוב- יש לו מצפן שהציל לנו את התחת בבלייד ריבר (השמש המזורגגת של אפריקה זורחת וגם שוקעת בצפון). אז תודה לכם, חברת אפל, רק למה, קיבינימט, נעלתם אותו לסימים של חו״ל?!

עם כיף בלב עזבנו את סוואזילנד, לא לפני שהדרום אפריקאים שוב בדקו אותנו מכל כיוון וחור,עדות ממשית לכך שלא לחינם קוראים לגאנג׳ה המקומית ״גאוות הסוואזי״.

נסיעה ארוכה הביאה אותנו לפנות ערב למקום הכי סביר ללינה באזור החוף הצפוני, עיירת דיג ונופש קטנה שנקרת סאן לוסיה, אל באקפאקר מנומנם, שדייריו העיקריים היו העובדים, מגובים בקבוצה קטנה של שבדיות שמנמנות ושיכורות.
לא התאכזבנו כי היינו עייפים וידענו שמחר נוסעים ליוהנסבורג.
בישלתי, אכלנו, שתינו כמה בירות עם שני רופאים בריטים צעירים, עובד הנהג העייף הלך לישון ואני ישבתי לכמה בירות עם השבדיות, גיליתי שהן משעממות ומשועממות וחתכתי גם אני לכיוון האוהל.

בבוקר אכלנו סנדביצ׳ים מקומיים באחת המסבאות המקומיות והחלטנו לעצור בים לפני שמתחילים לדהור מערבה, לטעימה ממה שנקבל בשבועיים שיבואו עלינו בקרוב.

את החוף הסתירו דיונות יפות ומיוערות, ומהעצים קפצו להם מצד לצד ולכיוון החוף קופים לבנבנים קטנים.
טיפוס קצר על הדיונה חשף רצועת חוף מדהימה, רחבה וארוכה וגלים גבוהים וארוכים, צינורות מושלמים מצליפים בה חזק.

הנה השטיק: אין אף אחד בחוף. חמישה קילומטרים צפונה וחמישה קילומטרים דרומה רק אנחנו והים.
כמו ילדים רצנו אל תוך האוקיינוס ההודי, נזכרים ביחד בדרך; רגע אין פה כרישים? אמרו רק איפה שיש דגלים ורשתות, יאללה למי איכפת נראה כריש נצא החוצה.
והגלים מצליפים. תוך חצי שעה אנחנו הרוסים יוצאים החוצה, אה, איזה קטע יש פה עוד מישהו, אחד שדג להנאתו. אבל תוך דקה כשלא שמנו לב גם הוא התחפף. התקפלנו, אמרנו שלום לקופים ונסענו.

אוי איזה דרך חרבאנה. הדרום אפריקאים האלה, יודעים כבר מיליון שנה שיש להם מונדיאל, נזכרו שבועיים לפני לשפץ את כל הכבישים המהירים, וכך נסיעה של שלוש שעות הופכת לנסיעה של שש שעות, ועובד הנהג צולח אותה יפה.

בדרך אני מגיע לעוד מסקנה.
שבועיים בדרכים עם הרדיו פתוח, החבר׳ה פה שומעים מוזיקה על הפרצוף. קודם כל, הם לא סותמים את הפה ובקושי שמים מוזיקה, וכשהם כבר שמים, מה זה הזבל הזה?

אפילו פעם אחת לא שמענו בוב דילן, חיפושיות, סטונז, כלום שום דבר, לא רובים ושושנים, לא ליאונרד כהן, לא הדלתות, לא רדיוהד, נאדה אפס! כל הזמן רק להיטי דאנס ופופ מטמטמים או מוזיקת פולק מוזרה באפריקאנס שנמאסת מהר מאוד.

ועוד משהו לא קשור: אין להם סקוץ׳ לנקות את הכלים!
במאה העשרים ואחת משתמשים בצמר פלדה הכל-כך בלתי יעיל. סתם חשבתי ששוה ליידע אתכם למקרה שלמישהו מתחשק לעשות הון משוק הניקיון הדרום אפריקאי.

מחר פוגשים את יובל וכפיר ועירא, אוספים את הכרטיסים ומבררים מי נגד מי ובעיקר מי מצטרף למי ולכמה זמן. אנחנו מקווים שכולם יבואו איתנו לכסח את החוף האפריקאי, אבל בלי קשר יהיה נחמד לשטוף את העיניים בפנים מוכרות.

איובה!

שבוע ראשון באפריקה

מאי 21, 2010 - 2 תגובות

אני מתנצל על העיכוב, אבל קשה למצוא פה אינטרנט, בטח שאלחוטי, אבל סוף סוף מצאנו אחד אז חיברתי את עלילותינו לבלוג אחד ארוך. אם זה יוצא משעמם מדי הגיבו ואני אלמד להבא..

יום ראשון שבו נהניתי.יום שני באפריקה
אני ועובד לקחנו אוטו מהסוכנות, רנו אדמדם קטן ונחמד. נסענו בדרך החביבה עד פרטוריה, עיר חביבה שכל בתיה מוקפים חומות גבוהות. מצאנו באקפאקר ירקרק ונעים ליד מרכז העיר, עם בריכה וברביקיו ושולחן עץ ארוך, והתחברנו עם מקומי שהיה שם בענייני עבודה ועם שתי סטודנטיות קנדיות לוטרינריה וישבנו איתן ושתינו הרבה בירות ( להוסטל יש בר נחמד שאתה פשוט לוקח בירות ורושם ) החדר שלנו הוא חדר משותף וישנים בו עוד שני בנים ובחורה. אנחנו נתקענו עם המיטות העליונות אבל למי איכפת, גם בצבא אהבתי לישון במיטה העליונה ( יותר פרטיות ).

פרטוריה מתגלה כמקום נעים וכיפי, עיר שנחמד ולא מפחיד להסתובב בה. ההוסטל שבו אנחנו דרים הוא מצד אחד מאוד אפריקנרי ולבן אך מאוד חם ונעים. היום הוטרינריות הקנדיות שכנעו אותנו ללכת איתן למוזיאון הטבע של פרטוריה, כנראה אחד המוזיאונים המשמימים והמשעממים שאי פעם ביקרתי, אשר מוסווה בתוך בניין קולניאלי מאוד מרשים. החלטנו לקנות מצרכים ולהכין ביחד שקשוקה בערב. (אין בהוסטל הזה ארוחות, רק לחם וטוסטים עם ממרחים).
השקשוקה, שבושלה בהובלתי ובהשתתפות כולנו אכן הייתה מפוארת, וקצרה שבחים רבים, גם מזוג בחורות חדשות בהוסטל (הרי אנחנו כבר ותיקים פה – יומיים!) שנראו כל כך צעירות, פחות מ-17 , והתגלו כבנות 23 והכי מפתיע – גם הן סטודנטיות שנה חמישית לוטרינריה, ממש כמו הקנדיות. מי היה מאמין? 4 סטודנטיות לוטרינריה באותו הוסטל בפרטוריה.
מחר נקפיץ את הוטרינריות לעיר ליד פארק קרוגר, בדרכנו לבלייד ריבר, שמורת טבע מגניבה ביותר.

האם המדינה עוינת? לא.
אבל יש מעטה גדול מאוד של זהירות.
אף אחד לא רוצה להיות זה שמגלה שבעצם יש פה פשע ועוני ואלימות. לכן כולם מזהירים: לא שם, לא בשעות האלו, לא להיראות אבוד, לא עם מפה ביד.

בכל מקום יש גדרות. גם בערים הקטנות.
גם בכפרים. לבנים לא מסתובבים ברחוב, רק במקומות מאוד ספציפים, או בתוך מכוניות או משרדים או בתים. עם זאת, כולם נחמדים, ואומרים שסך הכל בטוח ולא מסוכן, אבל בסוף היום הם מכנסים לבית שלהם, שמוקף גדר 3 מטר שמעליה גדר חשמלית ומצלמות במעגל סגור וזה רק הסטנדרט, לא יוצא דופן.
אז לטייל פה זה אדיר, אבל לא הייתי רוצה לחיות ככה. הם מצידם לא מדמיינים אפילו את החיים הנוראים בישראל ככה שכנראה שהכל בעיני המתבונן.

תופרים את המדינה.

אחרי שהורדנו את הטרמפיסטיות המשכנו לכיוון שמורת בלייד ריבר קניון, שממוקמת בצפון המדינה, הערב ירד ואיתו הגיע לפתע ערפל גדול מאוד, והאוטו למעשה נוסע בתוך ענן, מלבד הסימון הצהוב של השוליים לא רואים שום דבר, אך לעצור מסוכן אף יותר, אז כך נסענו שעה ארוכה, ולבסוף הוא התפוגג. בערב, בהוסטל יסבירו לנו שכמובן מדובר בעניין שגרתי, והחבר׳ה פה נוסעים על 100 בתוך הערפל. ברור.

הלונלי פלאנט לא מאכזב, ואנחנו שוב בבאקפאקר יפהפה וחביב.
אחרי יום ולילה של סידורים וטיולים קצרים נסענו לעשות את הטרק המפורסם של הבלייד ריבר.
יאדה יאדה יאדה אנחנו בתוך הטרק, שאמור לקחת יומיים שלושה, הולכים הולכים, באבונים רצים חופשי, יפה שבא לבכות והכול, פתאום מתקרב לו הערב, וסימון השבילים נעלם. המפה נראית כאילו ילד צייר אותה וזה לא בדיוק הזאקי, שיש רק כיוון אחד ללכת.. איטס א ביג פאקינג ריבר.

אז הלכנו לאיבוד. עכשיו ביום הראשון לא הייתה נפש באזור וזה היה נחמד, אבל פתאום קצת הצטערנו שאין איזה שומר יערות שיושיע, עובד מזהה כמה בתים רחוק מאוד, שנראים כמו הבקתות הנטושות שאמורות לחכות לך באמצע הטרק. אנחנו ממהרים לשם מטפסים על עוד הר,אוהל והכל על הגב (לא ידענו שיש בקתות) רק כדי להגיע לכפר הקטנטן הזה שהוא ללא ספק לא הבקתות אך מלא בשחורים רגועים ופצוצים מחשיש, שמתגלים בתור הכבאים של השמורה (הם יושבים שם, יש שריפה, מגיעה משאית, הם קופצים עליה ומכבים אותה) הם מסבירים לנו משהו באנגלית רצוצה, בכלל בשביל ארץ ששפתה הרשמית היא אנגלית, אף אחד לא ממש דובר אותה כמו שצריך.
אנחנו חושבים שאנחנו מבינים, שמש עושה סימנים של סלאמאת, אנחנו ממהרים למטה, שמש הלכה חושך מוחלט באמצע ביצה לא רואים כלום איפה אנחנו ואיפה השביל, עובד אומר פשוט נפתח אוהל ונישן טוב שהבאנו אוהל, אני אומר בוא נעלה יותר למעלה פה זה מלריה, לא המחלה אלא פשוט חיה שקוראים לה מלריה היא נותנת לך ביס עשרים שניות אחרי זה אתה כבר לא. אז עולים יותר גבוה מוצאים סלע מספיק גדול, פותחים אוהל קופצים פנימה ושוכבים בזווית של פותחן קופסאות.

בבוקר קמים, הולכים 5 קילומטר ומוצאים את השביל שוב, ואז את הביקתות, רצים את שאר השביל וגומרים את הכל ביום וחצי.
תודה לך בלייד ריבר קניון, היית אדיב ואכזר גם יחד. הערב אני ישן בתוך חדר.

שוב לונלי אלוף, שוב באקפאקר חביב, הפעם בכניסה לקרוגר פארק.

את קרוגר פארק אנחנו עושים ביום אחד. מכסים את רוב החלק הדרומי שלו. רואים פילים, ג׳ירפות, באפאלו, אריות, כל מיני יונקים שנראים כמו באפלולית קטן, מלא ציפורים ובעיקר אלפי מיליוני במבי. במבי בכל הגדלים והצורות והם שם בעדרים, במשאיות ואני אומר קיבינימט! הם פשוט עומדים פה כמו שישליק מתי כבר מגיע איזה צ׳יטה וטורף להם את הצורה? אבל הצ׳יטה לא מגיע וגם קרנפים והיפופוטמים לא מצאנו, מה לעשות, החבר׳ה האלה מתניידים זריז כנראה, אבל הספיק לנו יום אחד וחתכנו לבאקפאקר אל-חמדולילה בנולספריט, עיירה דרומית לקרוגר, כיפאק היי ללונלי, שוב פגע בול, הוא התנ״ך והברית החדשה בטיול שלנו, אין מלבדו.

אין לנו מושג לאן עכשיו. פנינו כנראה לסוואזילנד. או לא. איוועץ בכתובים. או שנדפדף בלונלי עד שנגיד סטופ ולשם נלך.

או שנישאר פה עוד יום, נשתה ונשחק ביליארד.

This is my first post, And it's the invitation post..

מאי 17, 2010 - תגובה אחת

Still don't have too much internet..

Sign up for the Blog nd you will get my updates to your mail..

if you don't know how, just ask shalev.. he will set you up..

very soon I'll start posting..

Ayoba!

Hadar.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.