חרא. חרא עם צימוקים.
ממוטט על רצפת המרפאה הכי טובה שמצאנו בדאר-אס-סלאאם, טנזניה, בוער מחום וכאבים, תופס את הבטן ומחכה לפגישה עם הרופאה.
אני מנסה לשחזר מה לעזאזל קרה פה.רק לפני 4 ימים שכבתי על החול בזנזיבר והחיים עוד היו טובים. מה קרה?
בעצם, צריך להתחיל מרחוק. עזבתי אתכם בנמיביה.נמיביה? עברתי 7 מדינות מאז.אין לי הסברים לעיכוב. רק שהאינטרנט היה איטי ונדיר, לא היה עברית, ולרוב – פשוט לא רציתי.
אבל עכשיו, מחפש את בריאותי האבודה על מיטה במלון בדאר-אס-סלאאם, אני מוצא את הזמן לתרגם ולשכתב, וסוף-סוף להעלות.אנסה לקצר את תולדות הטיול, במיוחד ההיסטוריה הרחוקה, אבל את זה באתם לשמוע בעצם,
אז,
אז בוצוואנה הייתה טובה וקצרה. טרמפ של 8 שעות בגג של משאית של מובילי רכבים זימבבואים חביבים סידר אותנו עד לעיר היעד שלנו. נזקקנו להגיע לעפר הסמוך – שם כל הבאקפאקרים. רק מה – הגענו ב- 2:00 לפנות בוקר, אפילו המוניות ישנות. עוד לא הספקנו לתהות על קנקנו – כבר הופיעה לה ניידת משטרה, שלושה שוטרים ששאלו, אז הסברנו. הם דיברו ביניהם ואמרו לנו לקפוץ מאחורה. לא ידענו אם אנחנו רוצים או לא, אבל לא מתווכחים עם אנשים שמחזיקים אקדח, אז אני ועובד קפצנו מאחור (איפה שבד"כ הפושעים) ונסענו. בדרך החלטתי להפסיק לספור את הפעמים בהם נסעתי באפריקה בניידת. אחרי 10 דקות של טילטולים, הניידת נעצרה והדלת נפתחה. לא ידענו אם פה יורים וקוברים אותנו, או פשוט לוקחים את השוחד, אבל הסתבר שהגענו בדיוק לאן שתכננו – שומר הלילה הוא בן דוד של אחד השוטרים. הבאקפאקר החביב ישב בספוט מדהים על שפת הדלתא של האוקאוונגו. יום סידורים אחד, ואירגנו לעצמנו את טיול המוקורו בביצות של הדלתא. את שלושת הימים הבאים העברנו בטבע. מוקורו – זה למעשה קאנו מגולף מעץ, עייף וחבוט, שהמפעיל שלו, ה- POLER, הוא אדם חזק עם מקל ארוך וגמיש, שטובל המקל במים עד לקרקעית ומשיט קדימה את הקאנו בתוך הביצות. למדריך קראו מורוצ'י, והוא היה שקט, חביב וחיובי. שלושה ימים טובים מאוד עברו עליי בכלום הזה. מורוצ'י, עובד ואני, שטים באיטיות לאורך זרם וביצות הדלתא, עוצרים מדי פעם באיזו יבשה, מחפשים חיות (ומוצאים – כל הסוגים, פראיות לחלוטין – זו לא שמורה סגורה), מטיילים, אח"כ חוזרים לאי עליו הקמנו את האוהלים, מבשלים על מדורה אוכל בסיסי שהבאנו ומנמנמים באוהלים (מקווים שעדר הפילים שפתאום הגיע לאכול עלים מהעץ שמעלינו לא יחליט לעשות עוד 5-6 צעדים). אחר הצהרים אני ועובד לוקחים את המוקורו בעצמנו לסיבוב דאווין, מגיעים לאיזו בריכה טבעית וקופצים. המים – ביצה, אז מגעילים, אך ההרגשה מרעננת. ביום השני הבחנו בהיפופוטמים פראיים מתקררים בבריכה טבעית. אבל בעיקר השקט. בלי אנשים, בלי כאבי ראש. בלי טכנולוגיה. פשוט שקט ויופי. הרגשנו כאילו אותו דבר שקשה להסביר ושאפנו להשיג – לפתע הוגשם. והיה טוב.
Sailing the Mokoro through the swamps
The Beautiiful Okavango Delta
אחרי המוקורו, עובד לא היה בקטע של לבזבז זמן ואני לא התנגדתי ולא רציתי לבזבז את עובד, כך שבקיצור – עפנו מבוצוואנה. אני אעשה איתכם דיל – כדי לחסוך באנשים שנרדמים מול המסך, אני אקח את כל הקטעים המשעממים מאוד בפוסט הארוך הזה, ובמקומם ארשום "דיגידין דיגידאן". אוקיי? זה יהיה פחות פרוזאי אך יותר יעיל. אז דיגידין דיגידאן הגענו לגבול, דיגידין דיגידאן בבוקר עברנו. את הגבול עוברים במעבורת (הוא עובר על נהר הזמבזי), שמשום מה לא נדרשנו לשלם עליה (וכל השאר כן, יחסי זמביה-ישראל?). כסף הוחלף, מונית הולאמה, ואנחנו בדרך. הכניסה לזמביה הייתה חוויה בפני עצמה. נהג המונית הקשיב בעוצמה לתחנת רדיו נוצרית משיחית (אירוע שגרתי באפריקה רבתי), כשלפתע מנגינה מוכרת פילחה את ריפודי הפלסטיק: הלחן של "ירושלים של זהב". אני ועובד הבטנו אחד בשני בהפתעה ולא הצלחנו להבין איך הגברת נעמי שמר ז"ל עשתה את דרכה לאפריקה.. בעוד בשיר מסתחרר במונית ראינו כבר את השינוי ברקע. עצי מנגו ואבוקדר מדחסים אל צידי הדרכים, יותר ויותר ירוק ממלא את העיניים. באותו זמןם עוד לא ידעתי שאלו יהיה מראות שגרתיים לחלוטין באפריקה. המונית חנתה בליווינגסטון.
הקמנו אוהל בבאקפאקר יפהפה, עטור עצי מנגו, שניתן להשוותו לליווינגסטון כולה:עמוס, מלא תיירים ומסיבתי. בזמביה המטבע האמיתי הוא הדולר. לראשונה ראיתי מדינה שאינה ארה"ב, בה דולרים מסתובבים חופשי ברחובות.
יצאנו לראות את מפלי ויקטוריה המפורסמים.המראה היה מרהיב.אני חושב שזה הפלא הטבעי הכי מרשים שראיתי בחיי.המפלים כה עצמתיים, שמים אשר נופלים מטה פוגעים בקרקעית הסלעית ומותזים חזרה למעלה, רק כדי לנחות כגשם כבד על כל המבקרים.היינו ספוגים לחלוטין. זה היה נהדר.
אחרי המבט הסטנדרטי, חברנו לאחד המדריכים המקומיים, שתמורת כמה דולרים נוספים לקח אותנו לטיול ללוע המפלים, בצד השני, שם קפצנו לתוך בריכה על קצות המפל ונתלינו מהמעקה הטבעי שלו, מציצים מטווח אפסי על היופי הזה.
Jumping into the pool on the fall's ledge
The Mighty Victoria Falls
בעוד אנחנו שבים מהטיול, הבחנו בקופץ בנג'י זועק בעוד הוא מזנק מגשר מפלי ויקטוריה.עובד ציין בפני שפטפטתי לא מעט על האפשרות לקפוץ בחודשים האחרונים, וכך, ללא הכנה מנטלית ראויה, הלכנו לשם ונרשמתי. מדובר בבנג'י השלישי בגובהו בעולם – 112 מטרים, ומיד כשהגעתי נפל להם החשמל. רמז מטרים מצוין.
למה צריך חשמל? שאל ההדיוט. הרי לקפוץ אל מותך זה נטול טכנלוגיות. מקסימום חבל גמיש.ובכן, זה לא בשבילך, זה בשביל הבחור שיורד להביא אותך אחרי שסיימת להימתח מעל התהום.כמעט וויתרנו, כבר הסדרתי את הדופק ואמרתי שאבוא כנראה מחר ואז – חזר החשמל.עליתי על הגשר ולבשתי את הריתמה.ידעתי שהקופץ שולט אך ורק בשלושה אלמנטים:
1. הבעת הפנים. הרי יצלמו אותך (בשביל מה לעזאזל עושים את זה?) ואתה לא רוצה להיראות יותר מדי אדיוט.2. זעקת הקרב. עדיף לבוא מוכן עם צעקה מהבית ולא לתת לתת-מודע שלך להוכיח איזו ילדה מפוחדת הוא.3. איכות הקפיצה. או שההוא ידחוף אותך, או שתפרוש כנפיך כמו נשר. כך או כך אתה מגיע למטה.
אז תפסתי את עצמי בידיים (הרגליים היו קשורות), חייכתי חיוך רחב וזעקתי "קוואבנגה" בעוד אני מנתר גבוה ורחוק, לפני שצללתי כמו משקולת למטה.
החוויה הייתה מדהימה. אני אפילו לא יכול לומר שהיה מפחיד. היה כל כך הרבה יותר מזה.אדרנלין טהור. לא יכולתי להפסיק לחייך כשהבחור ירד להביא אותי.
Bunjee!
Oh no!
מאוחר יותר, בדרך חזרה מהבאקפאקר לשוק, ניסה מציק-רחוב סטנדרטי כלשהוא למכור לי שרשרת כלשהיא, עם הסמל של ניאמי-ניאמי (הדרקון הפטרון של השבטים הזימבבואים ליד מפלי ויקטוריה).כהרגלי, סירבתי בנימוס, אך הוא לא עזב אותי, ליווה אותי כל הדרך לחנות ובחזרה, וכשיצאתי שוב עם עובד, חזר להטריד. על ההתמדה, נתתי לו 2 שקלים בעבור השרשרת.אחרי החילופין הוא הסביר לי שמדובר בקמע למזל טוב. לאחר ההתפתחויות שהתרגשו עליי, החלטתי אני שמדובר בקמע למזל רע ביותר, שהסיבה היחידה לענוד אותו היא שהסרתו תשחרר מזל אף חמור וגרוע מכך. אחר-כך, כשהוא נפל מעצמו בפרטוריה, החלטתי שמדובר בגורל, ושום רע לא יפקוד אותי, ומעולם לא ענדתי אותו בשנית (אך שמרתי אותו בתוך התיק).
בלילה ההוא חגגנו. קצב הלב המהיר בבנג'י, היום הארוך במפלים ומספר יפה של משקאות עשו אותי מבושם ביותר. היום למחרת עובד יצא לראפטינג בזמבזי (אני ידעתי שאגיע לנילוס הלבן באוגנדה, והמחיר בזמביה היה לא סביר) ואני נשארתי בבאקפאקר, משתעשע עם חמרמורת קשה.נשארנו לילה נוסף, הלכנו למועדון מקומי עם כמה חברים חדשים, חזרתי מוקדם, ובזמן שהתקלחתי נגנב האייפון מהאוהל הנעול.
זה היה יותר מדי לאבד ביבשת אחת. בשלב זה כל מה שהיה לי להוציא זוג מכנסיים וזוג תחתונים כבר נלקח ממני.
עברו כמה ימים טובים עד שחלף הדיכאון.עזבנו את זמביה למחרת לכיוון זימבבואה. חצינו את הגשר ועלינו על רכבת חבוטה וישנה, חלודה ועייפה, חורקת ואיטית, האיטית ביותר שנסעתי בה בחיי. 14 שעות היא נסעה, משתקשקת באיטיות.לקחנו קבינה לעצמנו. הרכבת עצרה פעמים רבות, לא בתחנות, אלא באמצע שלל שומקומים, וכפריים היו רצים ומטפסים עליה – כנראה אין להם דרך להגיע לתחנות והרכבת רוצה את הביזנס שלהם.בכל פעם שהרכבת מאיטה עד עוצרת, האורות בקבינה, כנראה מופעלי דינמו מבוכנות הגלגלים, נכבים, ואנו שרויים בעלטה.וכך, האור נכבה-נדלק לו, עד ההגעה לתחנה האחרונה – בולאווייו. לא שהיה לנו מה לחפש שם.בילינו שם כמה שעות ולקחנו אוטובוס (מעולה, אך נוצרי ביותר – כל הדרך טלוויזיות בפול ווליום מראות מופע גוספל נוצרי בלופ – לי נמחק המוח) ל-הרארה, בירת זימבבוואה.למרות המצב הקשה בו נמצאת זימבבואה, הרארה, כך התרשמתי בזמן הקצר, עיר נחמדה ושקטה, שתושביה (לפחות אלה בגילאי 20-30 שגדלו בשנות השפע) מנומסים ומחונכים.לא ביליתי זמן רב בזים – אך אהבתי את האווירה. זימבבואה הייתה אמורה להיות שערנו למוזמביק.
בשלב זה הודעתי לעובד שאני משנה אזימוט לכיוון דרום אפריקה.ההחלטה נפלה עליי במהירות ובהפתעה, אבל לעובד נשארו רק שבועיים, הוא לא היה זקוק לפרצוף-תחת שלי ואני הייתי זקוק לזריקת-עידוד ולמקום מערבי בו אוכל להשיג אייפון חדש, גזייה חדשה, מגבת טיולים חדשה וכמובן לסדר את הראש ושוב להיות שמח.
בתחנת האוטובוס בהרארה נפרדו דרכינו, אחרי כמעט 4 חודשים יחדיו.בשבועיים הבאים עובד ירד לאיטו בחוף המוזמביקי ואני חזרתי לפרטוריה, כפי שלא חשבתי שאי פעם אעשה, לסדר את הראש אחרי התקרית האחרונה ולהשיג את הדברים.
לא תמיד היינו באותו ראש, ואנחנו אנשים שונים ביותר, אך כפי שהבנתי במהרה, לא קל למצוא שותפים מגניבים לטיול, במיוחד לא כאלה שמכירים את השפה הסודית, מכירים אותך והם חברים שלך מהבית.
אז- תודה לך עובד, שהיית חבר טוב ושותף כיפי, חסרת בהמשך הטיול.
פרטוריה הייתה בזבוז נהדר של הזמן, והכרח בשבילי, הייתי זקוק לתרופה לנשמה.אני לא יכול להסביר איך נתקעתי שם שבועיים.לא קניתי אייפון, לא השגתי מגבת טיולים ולא גזייה, והדבר היחיד שהצלחתי הוא להתעודד.אה, ופלאפון-נגן של נוקיה, שהתאים לכל צרכיי הטכנולוגיים.
התאהבתי בבאקפאקר שלי, ה- 1322 הבינלאומי – והם התאהבו בי.חברתי לקבוצה של מטיילים ומתנדבים ששהו במקומם, כולם בצורה תמוהה סקנדינביים.טיילנו מסביב לפרטוריה, בילינו כל ערב, ראינו כמה סרטים, הלכנו למכוניות-מתנגשות בקניון, בישלנו כמה ארוחות – התרופה המושלמת לג'וג'ו הרע שלי.
גם סיפור הזוועה האחרון לתקופה התרחש בפרטוריה:
הלכתי חזרה מהעיר לקראת ערב, ביום בו לפתע הבנתי שלא השגתי כלום ממה שבאתי בשבילו, והייתי במזג-רע מחמת כמה דברים אחרים, כשלפתע הבחנתי שמישהו הולך אחרי. זמן ארוך ומחשיד. כמעט 5 קילומטרים שהוא הולך אחרי והשכונה הפרברית הלבנה הזו, גזענות בצד, היא ללא-ספק לא שכונתו.
אז נשארתי אופטימי ורגוע, אבל כשנכנסנו לאזור יותר שקט התכופפתי כאילו לקשור שרוכים והרמתי שתיים אבנים גדולות – ליתר ביטחון, אופטימי – אך זהיר.ברגע שהשמיים הקדירו והרחוב התרוקן לחלוטין מאנשים הבנתי שחששותי היו במקומם.שמעתי אותו פוצח בספרינט לכיווני, כנראה להפיל אותי, הסתובבתי בזריזות וזרקתי אבן אחת הכי חזק שיכלתי לכיוון הביצים שלו. פגיעה ישירה.הוא לא ציפה לזה בכלל, נפל לריצפה ותפס את מפשעתו, מנסה לנשום.אחרי שלל החוויות הקשות באפריקה הייתי עצבני.במקום לטוס משם, הרמתי את האבן השנייה מעל ראשו ואמרתי לו במבטא הכי ישראלי שמצאתי שהוא יכול לעוף מפה או שאני אשתמש בשנייה לרסק לו את הראש.הוא קם והלך.
הייתי כה נסער כשנכנסתי ל- 1322, עד שלא הבחנתי שהאבן עדיין בידי. כולם הביטו בי, אבן גדולה ביד, חיוור לגמרי, וחיכו להסבר.אחרי כן – לפחות לתקופה ארוכה – המזל השתנה.
בפרטוריה, כאמור, יצאנו לראות סרטים, שם פגשתי מקומיים אפריקאנרים נחמדים, ויצא שבילינו ערב אחד מאוד טוב ב- HATFIELD SQUARE. ה-SQUARE, אותו אזור בילויים שסיפק לי בהזדמנות אחרת את קרב האגרופים היחיד באפריקה (או אם תרצו – הנוקאאוט) – היה טוב אלי הפעם. רק משקאות וחברים.
השגתי ויזה וכרטיס למוזמביק, חיכיתי שהמהומות שם יפסקו, דיגידין דיגידין דיגידאן -
נחתתי בהוסטל במאפוטו בערב ראש השנה.אני חשבתי שיהיה זה ערב חג על טהרת השעועית והאורז, אך הנה – מבטא מוכר.חיכיתי עד שסיימתי להקים את האוהל לפני שהצגתי את עצמי (הם היו בתדהמה שאני ישראלי – הראשונים מבין הרבה מאוד ישראלים שלא זיהו אותי כאחד משלהם). הם היו זוג מעט מסורתי והזמינו אותי לארוחת ערב ראש השנה קום-איל-פו.מעולם לא עשיתי סדר ראש השנה, גם לא בצבא. הייתה חוויה סבירה ובפעם האחרונה בטיול, ואני מקווה גם בחיים בכלל, הצנעתי את האתאיזם הבולט שלי (אם כי כשנשאלתי בעוקצנות לפשר חילוניותי הודעתי ש"אני מאוד מאושר שהאלוהים האכזר, הסקסיסט והנתעב שמתואר בתנ"ך לא קיים").ביום למחרת עליתי על האוטובוס ל-פראיה דה טופו, עיירת החוף המתוירת ביותר במוזמביק, וכשאני אומר מתוירת ביותר אני מתכוון מקום די קטן עם לא הרבה אנשים.
טופו הייתה מעולה. נשארתי שם שבועיים, אהבתי את הים, האווירה והאנשים.צללתי הרבה. צללתי עם לוויתנים, כרישים ומנטה ריי, שחיתי לצד כריש הלוויתן המדהים ושנירקלתי עם דולפינים. שכבתי על החוף ושתיתי, אכלתי סמבוסק, קוקוסים ועוף עם אורז, ניגנתי בגיטרה וישנתי, ביליתי עם אנשים מצוינים.
על החוף, המון ילדים עושים קדימה-אחורה עם שקיות של לחמניות, סמבוסק, קוקוסים, צמידים ובעיקר אגוזי קשיו חריפים. הם דוחפים את מרכולתם לאוכלוסיית התיירים, לעתים באגרסיביות, אך רובם ילדים חמודים והיה כיף לשחק ולדבר איתם.בכדי להוציא את שמם למרחק, וכדי לעזור לתיירים לזכור אותם, הם בחרו לעצמם שמות אמריקאיים מגניבים עתירי-סלנג כגון MR. DELICIOUS, 2.1 (טו-פוינט-וואן, שאלתי אותו אם גם אני יכול לקבל שם דומה והוא אמר שאני יכול להיות 1.7 ) ג'וני טומאטו ואחיו הגדול גראנדה טומאטו, וכך הלאה…שאלתי את ג'וני טומאטו לשמו האמיתי. הוא אמר פרנסיסקו. אמרתי "פרנסיסקו?! שיט, בנאדם, הייתי יותר משמח לשם כזה מגניב".
בטופו עשיתי הרבה חברים חדשים (נתקלתי גם בתום-דורי-יוני, אבל להם סיפור משלהם), אך הקשר המשמעותי ביותר היה עם חבורה של מתנדבי PEACE CORE אמריקאיים מבוצוואנה, שחפשו להם במוזמביק. חבורה טובה.הם היו אנשים טובים ושמחים, שיכורים חצי מהזמן (צריך לפצות איכשהוא על שנתיים בשממה הבוצואנית, לבדך, בכפר עלוב).
המשכתי איתם ליעד הבא, ווילאנקולו, עיירת חוף שקטה ויפהפיה, שם הגאות הנמוכה יוצאת כה רחוק, עד שניתן ללכת ברגל קילומטרים לתוך הים ולכיוון האיים. אז הלכנו.
The Low tide in villacullos
תום דורי ויוני מצאו את עצמם שם בערב השני ויוני אפילו הצטרף אלינו להפלגה על דאהו (מפרשית עץ אפריקאית) אל אחד האיים של הארכיפלגו באזארוטו. שנירקלנו ואכלנו מאכלי ים מדהימים, ונפשנו במלוא המובן.
Our Dhow Being Towed
בדרך לשם, כשעוד לא התגברה הרוח, המנוע הזעיר של הדאהו כשל, ולאחר שהסקיפר הרים ידיים, וגם אנחנו, הישראלים החוכמולוגים לא הצלחנו לתקן (אך הפטרתי בידענות מעושה – "הלכה המשאבת מים"), החבר'ה ניסו להשיט את הסירה בעזרת מקל (לא הלך), ואז הוא ועמיתו ירדו למים וניסו לדחוף (רדוד מספיק, אך רחוק מדי מהאי), ולבסוף דאהו אחרת שעברה בסביבה קשרה אלינו חבל וגררה אותנו אל האי.
עזבנו את ווילנקולו מקץ שלושה לילות. אמריקאיים חזרו לחיים המחורבנים בבוצוואנה ואני ובחור אחר, אלפרד, לקחנו טרמפ חינם במעלה החוף. אהבתי את הזמן עם החבורה הזאת, ולשוב ולנוע לבדך – אף פעם לא קל.
יושב בארגז של הטנדר, בטרמפ, רוח בשיער, תהיתי על הצעד הבא שלי.שני טרמפיסטים נוספים קפצו מאחורה, מאוד חביבים ומאוד מעופפים, כנראה מחשיש. הם נראו אחים והתברר שבאמת כך הדבר.המבוגר לחץ את ידי, וכך הבחנתי שעל זרועו מקועקע בדפוס עברי המשפט: "לאן אתה הולך?". כמה מתאים. כמו שלט שמכוון היישר אלי.
בשבילו – זה מוטו. הלך-רוח בהשראת שפה זרה.בשבילי זו הייתה הקריאה לקפוץ החוצה מהטרמפ הזה ולוותר על עשרת הימים שהתעוונתי לתפור בהם את האי-מוזמביק (משימה לאצנים – נותרו רק 10 ימים בוויזה) ולעשות את דרכי למלאווי.
ביליתי לילה בעיר-חור ולקחתי אוטובוס של 4 בבוקר לעיר הצפונית – טטה.זה היה האוטובוס הכי נורא שלקחתי באפריקה.ב-4 המושבים האחוריים נדחסנו 10 (!) אנשים, חמישה מבוגרים ועלינו חמישה ילדים. שתי נשים שהניקו היו משני צידי, כילדיהם המעו יותר בוגרים ישנים על הרגליים שלי בהתאמה כל הדרך.אין לי חוש ריח (וטוב שכך היה), אבל אני מרגיש, וזה הרגיש כאילו אחד התינוקות השתין על אימו במהלך הנסיעה (חיתולים, כמובן, מחוץ לחוק) וקצת מהרטיבות המופלאה הזאת עברה אליי.
THIS IS AFRICA. יום אחד אתה לוגם מקוקוס טרי על החוף, ובבא ילדים משתינים עליך מטווח-אפס באוטובוס של עשר שעות.אני זוכר שאמרתי פעם ליוני שבמוזמביק קוראים לאוטובוס "צ'אפה", כי רגע אחד אתה נרגע, נהנה, ובשניה שאתה רוצה לעבור לאנשהוא, אתה מקבל צ'אפה! לפנים.
תחבורה באפריקה:
אם יש 2 מושבים – 4 ייכנסו שם.אם יש 4 מושבים – 9 ייכנסו.אם הוא לא מלא (9 אנשים בכל 4 מושבים) – הוא לא עוזב את התחנה.אם אתה חושב שאין שום דרך להכניס אפילו אסימון קטן נוסף פנימה – יש מקום לעוד שניים.אם אין חיות משק על המיניבאס – ראה עצמך בר-מזל.אם זה בן 50, מוכה, מסריח ועושה קולות של קרנף כשהוא בתנועה – זה האוטובוס היחיד שנוסע בכיוון שלך.אם אישה מבוגרת עושה צרכיה במעבר – אין מה להתרגש.אם משקרים לך בקביעות ועקשנות לגבי המחיר – זה נורמלי.אם כולם בוהים הך ללא נימוס וללא הפסקה כי אתה הלבו היחיד בהסעת התרנגולים הזאת – הגיוני, זה חשוד למדי.
ואם שרדת את כל זה ועוד לא מתחשק לך לתפוס את הטיסה הראשונה הביתה – ברכות, אתה יכול ליהנות מהדברים הטובים.
אנשים עם מכוניות באפריקה:
אנחנו רואים את הג'יפים הנוצצים שלהם. מביטים בהם בעוד הם משייטים ללא מאמץ דרך הרחובות הבלתי-סלולים, בעוד אנו נלחמים בתיקי-הענק שלנו והאוטובוסים הנוראים, מזיעים גשמים על הריצפה, יורקים בכיוונם הכללי ואומרים אחד לשני: "החבר'ה האלה לא באמת חווים את אפריקה, הם בבועות הפח הקטנות שלהם, מוגנים ובלתי-נגישים".אנחנו מדברים איתם, בעוד הם מציינים בפנינו שג'יפ ענק הוא הדרך היחידה לטייל באפריקה (איזו תשובה ישראלית! "ברור, כיוון שזו הדרך בה אני בחרתי, זו הדרך לא רק הטובה ביותר, אלא כם היחידה לעשות משהו!" – למה לעזאזל לא יכולות להיות כמה דרכים טובות להגיע לאותו סוף שמח?).
אך מעל הכל – אנחנו מקנאים בהם.כי כולנו היינו רוצים קצת ממיזוג-האוויר הנהדר הזה, המושבים הנוחים והמפלט מההמון, המוכרים, הנהגים והנשים הזקנות שמשתינות בציבור.
אבל אנחנו מקנאים בשקט.
אז, אחרי עוד תחבורת -זוועה, מצאתי את עצמי במלוואי, בעיר בלאנטייר.כשנכנסתי לבאקפאקר העולם שוב הצטמק לסיכה.דורי תום ויוני היו שם, וכמוני, חשבו על לנסוע לטפס על הר המולאנג'י. החלטתי להפסיק להתעלם מהסימנים והצטרפתי אליהם בשמחה.למחרת דיגידין דיגידן הגענו למולאנג'י, שם אירגנו מדריך ופורטרים.זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי איזהשהוא מסלול בלי כל הציוד על הגב וזה-היה- נהדר!יכלנו לסחוב הכל בעצמנו במעלה ההר התלול הזה – אך לא היה שום כיף מעורב בכך.
באותו לילה ישנו למרגלות ההר, בכפר, אכלנו במסעדה מקומית וקנינו כמה חטיפים מקומיים, שיהיה לטיפוס. מלוואי רבתי ירוקה ויפה, צבועה בהרבה יערות עבותים ושיחי-תה ירוקים בהירים, שהחקלאות המקומית מפתחת. התחלנו בטיפוס ביום הבא.שכירת הצוות הייתה זולה ופשוטה, והם היו ידידותיים וקלילים, כמו רוב המלאווים.דבר נוסף לגבי הפורטרים – הם חזקים. אני מתכוון, חזקים בצורה שמביכה אנשים לבנים.אחד מהם – הצעיר, בקושי בן 16, סחב תיק עצום על גבו, שמר על הקצב שלנו בטיפוס האנכי הזה ולא צייץ אפילו פעם אחת. קראו לו רפאל, ואנחנו קראנו לו הצב נינג'ה.כמו שאני רואה את זה, יכלנו בקלות לייבא אחד כזה לארץ ולשחרר פלוגה שלמה של גולני הביתה.
טיפסנו כמו ילדים בטיול שנתי. על גבינו רק מים ומצלמות.ישנו בביקתות כל הדרך, בישלנו אוכל על האח, קפצנו למפלים ובריכות קפואות ונהנינו מכל רגע.ביום השני הגענו לפיסגה. הראות הייתה מטושטשת, אבל ההרגשה הטובה של כיבוש הפיסגה (מעל 3,000), עדיין הייתה שם.כשאני חושב על זה – מעולם לא טיפסתי ברגל כה גבוה.
Mt. Mulanje and the wonderful tea bushes around it
Climbing The Mountain
Cooking on the mountain
The foggy top of the mountain
לאחר ארבעה ימים טובים של טבע, שלווה והזעת-יתר בטיפוס, ירדנו בחזרה לכפר, ארזנו וכיוונו חזרה לבלנטייר. את הטרמפ לכביש הראשי עשינו על טנדר שהוביל שני חזירים שחורים עצומים לדרכם האחרונה.ישבנו ממש לידם, אחד היה עסוק בלחרבן לשני על הפנים והשני בתגובה הזיל ריר בנדיבות על התיק שלי.כשהגענו לבלנטייר, ראינו פרסומים לפסטיבל המוזיקה "LAKE OF STARS", בדרום האגם, והחלטנו ללכת.קנינו כרטיסים וכדורים נגד בילהרציה, דיגידין דיגידן נסענו לאגם.
2 אוטובוסים נוראים אחר כך היינו ב- MONKEY BAY, עיר הנמל הדרומית ביותר באגם. קפצנו על טנדר ענק שייקח אותנו ל- CAPE MACLEAR, האחות התיירותית והטובה של מונקי ביי, כמה קילומטרים משם.
בקייפ מקליר הזמן האט.מצאתי את עצמי עצלן מכפי שאי-פעם הייתי. זה היה מצוין.היה רותח, ובל 5 דקות קפצתי לאגם – להתקרר. נשארנו שם שבוע עצל, בהמתנה לפסטיבל.המקום היה אמור להיות הומה תיירים, תוסס ובוער, אבל כמו כל סיפור באפריקה – לך תדע.היינו שם כמעט לבד. עדיין היה מצוין.בעלת הבר המקומי, דרום-אפריקאית חביבה (שנראתה כמו מכשפה מהאגדות – באמת!) הזמינה אותנו לישון אצלה בחצר בחינם. רצינו, אך העצלנות הביסה אותנו, רק המחשבה על לקפל את האוהלים ולנוע בחום הזה הייתה בלתי-נתפסת.
Beautiful Cape Maclear sunset
בכפר הייתה קיימת להקת ילדים שניגנו על כלים מאולתרים שהם בנו לעצמם (תופים מסירים, מצילות משרשרת של פקקי ברזל, גיטרה מג'ריקן, מיתר וקרש) וכללה 3 זמרים-רקדנים.כולם היו פחות מבני 9, ושיר הנושא שלהם היה צירוף של שלושת המשפטים שהם ידעו באנגלית: HELLO, HOW ARE YOU?, I'M FINE, ו- I'M ALRIGHT. הם היו הילדים הכי מגניבים שראיתי באפריקה.
The Band
בכלל, הכפר היה עמוס בילדים, בעיקר ילדים עירומים על החוף, ואזור החוף של הכפר היה תמיד עמוס בנשים מכבסות.
כמעט אף אחד לא לובש כלום – ועם זאת – כל יום היה יום כביסה, כל היום.דיגידין דיגידן נסענו לפסטיבל עם חברים אנגליים שפגשנו.
הפסטיבל היה מצוין.
היה מצוין אפילו שחליתי ביום הראשון, ובעצם כולם חלו בשלב מסוים, כנראה תוצאה של דג גרוע שאכלנו בלילה שלפני.הביצועים המוזיקליים (מערביים ואפריקאיים) היו ברובם בינוניים ומטה, להוציא את הנויזטס, להקה שיוני כבר הכיר (נפגשנו איתם אחר כך והוא אף הזמין אותם להופיע בארץ), אבל האווירה והאגם עשו את שלהם והיה כיף.
הקהל היה ברובו בריטי (זו יוזמה בריטית), וזה היה אפילו מעט מוזר, באמצע אפריקה, אבל היו גם הרבה מקומיים ומספר יפה של תרמילאים, כמונו.
ערב אחד כשעזבנו את המאהל לעבר המופעים, דורי צחק עליי ועל תום שאנחנו צעירים, מביאים סנדלים לפסטיבל, הרי ידוע שצריך ללכת יח, על החוף.לא עברה שנייה והגורל דפק בדלת ודורי דפק את רגלו החשופה על אבן ודימם קלות. לא יכלנו להפסיק לצחוק. אז הוא לקח סנדלים, ובסוף הערב הוא אף גילה שגנבו לו אותם.זה היה רע, אבל אני ותום היינו על הרצפה, לא יכלנו לנשום.
The Noisettes, Lake of Stars
אחרי הפסטיבל עצרנו לכמה ימי אפטר-פרטי בקייפ מקליר, עם מספק פליטי פסטיבל, ולבסוף נענו לעבר הבירה, לילונגווה. נסענו לשם כיוון שדורי נזקק לרופא באיזה עניין ורצינו להצטייד בכמה דברים.
בדרך לשם, באוטובוס, נשברה לי הגיטרה לשניים. ידעתי שזה יקרה, אך הייתי מתוסכל. בכל זאת.היה קשה ומתגמל לסחוב אותה על הגב כל הדרך. קניתי סופר-גלו וניסיתי לתקן אותה – אך לשווא.
אין הרבה מה לומר על לילונגווה, מלבד שזו הייתה הפעם הראשונה שנפל עליי גשם טרופי משום מקום (עכשיו כבר הפסקתי לספור), ואותו לילה בבאר של ההוסטל, בו התבקשתי על ידי בחורה והברמן להצטרף אליהם למשחק של תפזורת. הסכמתי ובידי הונח מרקר שחור.שנייה לאחר מכן הברמן הפשיל בזריזות מכנסיו ותחתוניו, הסתובב וזינק על הבאר.על הלחי השמאלית קועקעה תפזורת גדולה באנגלית.מצאתי "אהבה", "רגע" ו-"שטיח". לא רע.
בבוקר שלאחר מכן מצאנו טרמפ עד יעדנו האחרון במלוואי, נקאטה ביי.המפרץ הסלעי של נקאטה, מול המים, הוא אחד הנופים היפים ביותר מולם אי פעם הקמתי אוהל ותקעתי יתד. בילינו שם שני לילות והחלטנו לחתוך למחרת לכיוון טנזניה.כולנו הרגשנו כאילו אין כבר הרבה זמן לבזבז.
בבוקר של היציאה, כשהחבר'ה חיכו למעלה לטרמפ, אני בניתי זעם בצורת קללות שקטות כלפי התחבורה באפריקה, וריסקתי את הגיטרה השבורה לצלילי THE WHO באוזניות. מאוד משחרר.
Despite all my rage, I am still Just a rat in a cage
התחבורה לטנזניה, כרגיל, הייתה מזוויעה, ובדרך תום נהייה חולה.הוא חשב שזאת מלריה, אבל דיגידין דיגידאן במרפאה בדאר-אס-סלאאם, גילה שזה רק נגיף האמבה.אחרי שתום הרגיש יותר טוב לקחנו את המעבורת לזנזיבר.
זנזיבר יפה, הומה, ויש בה משהו אחר.אחרי יומיים בין הסמטאות העתיקות ושווקי האוכל המתאבנים נסענו לחופים הצפוניים המפורסמים.באמת חופים יפים. בערב השלישי בזנזיבר הייתי קצת מדוכא, ודורי ואני הלכנו למסיבת האלווין על החוף.השתכרנו ושמחנו, אך ביום למחרת אני ויוני נפלנו למחלה קשה. קשה מהרגיל.השארנו את תום ודורי בזנזיבר ונסענו בחזרה לדאר אס- סלאאם.
Zanzibar
The famous palm trees
In Zanzibar - still healthy
במרפאה הכי יקרה שמצאנו, אחרי שלל בדיקות, הרופאה דיווחה שגם שנינו חלינו בנגיף האמבה, ונתנה אנטיביוטיקה.
יומיים לאחר מכן, אני שוב במרפאה, איפה שנפגשנו בתחילת הפוסט.
אז,חולה. חולה בהרבה מכפי שלראשונה באתי אליהם, ניגשתי לקבלה והסברתי לאחות הנחמדה שאני מרגיש רע, יותר רע בהרבה מלפני התרופות שלכם, הכי רע שהרגשתי בחיי ועכשיו עם חום שנוגע ב-40, ושאני לא מתכוון לפכוע במקצועיות שלכם, אבל כנראה שהאבחנה הקודמת שלכם שגויה.אולי ננסה שוב.
קרסתי שם במרפאה, לא לפני שלקחו ממני שוב דם, שתן ומה לא.
לאחר הבדיקות הרופאה אמרה שנכון, זה לא אמבה, טיפלנו בך באנטיביוטיקה מאוד מחלישה שלא עזרה.היא ניסתה לבלבל אותי ולספר לי מה זה לא. אז שאלתי מה זה כן.
היא אמרה, תראה, אני לא בטוחה ב-100% (לעזאזל – אני חי בפרק של האוס), אבל נדמה לי שעקץ אותך חרק אקזוטי והעביר לך לדם סוג של קדחת טרופית.
אמרתי, נשמע מצוין. מה עושים?לוקחים עוד כדורים. 10 ימים.
אחרי שלושה ימים של טיפול, ביום ה-9 של החום הגבוה כבר כמעט וויתרתי.עמדתי לחזור למרפאה עם גרזן.
וביום ה-10 הרגשתי יותר טוב. קצת.
בינתיים דורי ויוני נסעו צפונה, תום נהיה חולה בזיהום בדם, הם לא מצליחים להוציא את הזיהום, ומחר הוא טס הביתה (!) אני אטוס לארושה, אנסה לעשות סוף-סוף ספארי בסרנגטי אחרי שבועיים בעיר המחורבנת הזאת.
זהו.
אפריקה הפילה עליי את כל מה שיש לה.מנופים מדהימים ואנשים טובים, עד שוד מזוין ומחלות קשות.אבל, אני עדיין פה.
ציפיתי לחזור שמן ונפוח לארץ, אחרי האירועים האחרונים, נדמה לי שאני שוקל פחות ממה שיצאתי, ומרגיש ריק לחלוטין.
אפשר לומר שאני מוכן לחזור. ראיתי כמעט את כל מה שהייתי צריך לראות, וחוויתי את כל מה שרציתי לחוות, וגם הרבה ממה שלא רציתי.
אז עוד חודש וקצת אני בבית.אני רק צריך לעבור באוגנדה ולחזור עם חיוך על הפנים.
אני מקווה שיהיו עוד פוסטים, אני מקווה שנהניתם וסבלתם איתי ושלא נרדמתם,
עד אז,
אסאנטה סאנא!
הדר.
